<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רכ"ו. לר"מ [סהמ"צ עשין רכ"ה, ה' רוצח פ"ה] ציוונו להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט. והוא אמרו ית' [במדבר ל"ה כ"ה] וישב בה עד מות הכהן הגדול. ולשון סיפרי [דברים פיס' קפ"א, ועי' מכות י"א ע"ב] וישב שם אינו יוצא משם לעולם שנאמר שם שם תהא דירתו שם תבא קבורתו, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת להציל נפש השוגג, כמו שאמר הכתוב [דברים י"ט ד'] ונס שמה וחי וביארו רבותנו [מכות ו' ע"א, רמב"ם שם פ"ז ה"א] וחי עשה לו שיחיה תלמיד שגלה מגלין רבו עמו וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו שתכלית האדם לקיים התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
<h2>דף ג:</h2>
המצוה קל"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"א, רמב"ם הלכות שמיטה פ"ט] לשון הר"מ צוינו להשמיט המשאות כלם בשנת השמטה, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו ג'] (ואת אשר) [ואשר] יהיה לך את אחיך תשמט ידך. וכבר נכפל זה הצווי באמרו [שם שם ב'] וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון תוספתא [גיטין ל"ו ע"א] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת [רמב"ם שם ה"ב, ועי' סהמ"צ ל"ת ר"ל] ואז היא נוהגת בכל מקום. וכונת מצוה זו מבוארת במה שבארנו בענין שמיטת קרקע [מצוה קל"ב]. אמנם זאת נוהגת בכל מקום לפי שאינה תלויה בארץ. ומה שאינה נוהגת אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, לפי שזאת המצוה לא תתקיים על אמתתה בזמן הגלות.
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף ד:</h2>
המצוה פ"ד להקב"ה, צונו לשרוף הנותר [סהמ"צ לר"מ עשין צ"א, רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ט]. והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ז] והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באשר ישרף. ובבאור אמר באמרו ית' בכבש הפסח [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. אמרו במכילתא [דרשב"י שמות שם] בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים [פ"ד ע"א] ומכות [ד' ע"ב, ט"ז ע"א] וזולתם [סנהדרין ס"ג ע"א, שבועות ג' ע"ב, חולין פ"ב ע"ב, צ"א ע"א, קמ"א ע"ב, תמורה ד' ע"ב] אמרו בבאור דלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא ולזה אין לוקין עליו, ודין הפגול והנותר שוה כמו שאני עתיד לבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קל"ב] אחר שבאה הפגול בלשון הנותר ע"כ. ענין אסור הנותר ידוע, מפני שהוא דבר נפסד אין ראוי לאכילת הכהנים, וגם למעלת הקדשים שלא יזלזל בהם ויאבדם ביד כמו שעושין מהדברים הנבאשים. ועוד שאין ראוי לקדשי שמים להניחם שיפסדו, ובאה בו מצות השריפה ככונות שריפת קדשים טמאים. [מצוה פ"ג].
<h2>דף ה.</h2>
המצוה קע"ב. לעשות לעדים זוממים כאשר זממו לעשות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"פ, רמב"ם עדות פי"ח] שנאמר [דברים י"ט י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ענין הזמה הוא [מכות ה' ע"א] שיבאו העדים ויזימו הראשונים ויאמרו להם והלא במקום פלוני עמנו הייתם. אעפ"י שרבותינו אמרו [סנהדרין כ"ז ע"ב, ב"ק ע"ב ע"ב] שזה חדוש וגזרת הכתוב שנאמין האחרונים יותר מן הראשונים, עם כל זה היה בדין זוממים דבר שמראה בו דין היושר, והוא שאין דנין דין עדים זוממים אלא אם כן יזימום בפניהם, כי רחוק הוא מטבע האנשים שיעיז אחד פניו בפני חברו ולהזימו אם אין הדבר אמת, ואחר שהאמינוהו נראה בענשו יותר משפטי ה' שיענש כמו שזמם לעשות אם ממון ממון ואם מלקות ואם מיתה מיתה. [רמב"ם שם ה"א] ואין זה הדין בהכחשה [מכות שם, רמב"ם שם ה"ב] שאם העידו שראו שהרג פלוני או לוה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ויבאו שנים ויאמרו במקום זה היינו עמכם ועם כל אלו ולא היו דברים מעולם הרי זו עדות מוכחשת, ואין דנין בו כעדים זוממים. ויושר הדין בזה מבואר כי אין לנו דבור אמתי שנסמוך על האחרונים יותר מן הראשונים כדי להזימם, שאולי הם טעו באדם אחר, או אולי הם ראו מה שלא ראו אחרים, ומאשר הדבר בספק העדות בטלה אבל אין עונשין אותם. אמנם בענין הזמה שמזימין העדים עצמם בזה מבואר ששקר העידו. ומה שבאה הקבלה [אין עונשין העדים זוממים אלא שנגמר הדין על פיהם [מכות ה' ע"ב] מבואר שלא למ"ש תועלת שיענישום... גמר דין... שבאה הקבלה האמיתית], בענין עדים זוממים [מכות ו' ע"ב] הרגו אין נהרגים לא הרגו נהרגין, כל זה משלמות יושר משפטי ה' כי מאחר שלא באו קודם ההריגה עם ההשתדלות הגמור שהיו עושין ב"ד להפך בזכות הנדון, והיה כרוז יוצא [סנהדרין מ"ג ע"א] בשעה שיוצא ליהרג כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד, ולא באו עד אחר ההריגה אולי לרתיחת הקרובים אחר המיתה יחם לבבו ויעשו כל תחבולה להנקם מן העדים וישכרו עדים להזימם, וירדה תורה לסוף דעתם, אמנם קודם ההריגה לא יחם לבבם כל כך עד שנחשדם בזה. ויורה על זה שבתשלומי הממון או המלקות אפילו באו המזימים אחר המלקות או אחר ששלם הממון יש להם דין עדים זוממים.
<h2>דף ו:</h2>
האזהרה רצ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"א, עדות פ"ה ה"ח] הוזהר העד שלא ידבר במשפט המעיד הוא עליו, אעפ"י שיהיה חכם בתלמוד ויודע, כי הוא לא יהיה עד ודיין ומורה, אבל יעיד במה שראה וישתוק והשופטים יעשו לפי עדותו כפי מה שיראה להם. ובאה האזהרה מלדבר בדבר נוסף על העדות, וזה בדיני נפשות בלבד. והוא אמרו [במדבר ל"ה ל'] ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכפל האזהרה בזה הענין נאמר [דברים י"ז ו'] לא יומת על פי עד אחד, ר"ל לא יומת בהודאת העד. ובגמרא סנהדרין אמרו [ל"ג ע"ב] ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ובארו שעלת זה משום דמחזי כנוגע בעדותו, ובדיני נפשות בלבד הוא שנגזר עליו שלא ילמד לא זכות ולא חובה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מדברי רבותינו כי לפעמים העד כדי להחזיק בעדותו יטעון דברים בלתי אמתיים ויביא זה להמית את הזכאי. גם אפשר שיעשה בהפך אחר שהוכרח לפי משפטי התורה להעיד מה שראה וידע ויראה שעדותו תהיה סבה להמית זה, ישתדל בכל כחו להפך בזכותו כדי שלא יומת בעדותו, כי מטבע קצת בני אדם שרע להם אם יהיו סבה למיתת שום אדם או שיאמר עליהם שהם יהיו הסבה. גם אפשר שמפני יראת הקרובים יהפך בזכותו ולא יחשוב שזה יהיה עון אחר שהעיד מה שראה או ידע.
האזהרה רפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ח, הל' עדות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהביא ענש או לקחת ממון בעדות [עד] אחד, ואפילו יהיה בתכלית הכשרות, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אמר ע"ה [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] לכל עון הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי באפשר קרוב הוא שיעיד האחד כדי לעזור את חברו בסבת אהבה, או אפשר שיעיד בדדמי ליה בלא ידיעה אמתית, אך שנים רחוק הוא שיעידו דבר אלא באמתות. אמנם אמרם [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] אבל קם הוא לשבועה, כי אחר שהאחד מוצא עזר לדבריו אעפ"י שלא נחתוך הדין על פי עד אחד יש לחוש לדבריו לפיכך נטיל שבועה על האחד.
האזהרה ר"צ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"צ, סנהדרין פ"כ ה"א] הוזהרנו מלהביא הענשין באמתלאות חזקות ואפילו יהיו קרובים מן האמת, כמו שיהיה איש שרודף אותו אויבו להרגו וינצל ממנו בבית אחד ויכנס זה הרודפו אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג מפרכס ואויבו הרודף אותו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מלוכלכין בדם, הרי זה הרודף לא ימיתהו הסנהדרין על צד הבאת הענש, אחר שאין שם עדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת אמת מלהרוג זה. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ז'] ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. ובמכילתא [משפטים פ"כ] אמרו ראוהו הרודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמר לו ישראל בן ברית הוא. אם הרגת אותו תהרג, ואם העלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג שומעני שיהיה חייב, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג. ולא יקשה לך זה ולא תחשוב שזה משפט חמס, כי הענינים האפשריים מהם קרובי האפשרות מאד ומהם רחוקי האפשרות ומהם אמצעיים בין זה לזה. ולאפשר רוחב גדול מאד, ואלו הקלה התורה להביא הענש כענין האפשרי הקרוב מאד אשר כמעט שיהיה קרוב מן המחויב במציאות כמו זה שהמשלנו, היו מביאין העונשין במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא רחוק גם כן מאד, עד שהיינו מביאים הרבה עונשין ויאבדו בני אדם כלם באמת לא קרובה כפי רעיון השופט ומחשבתו ודמיונו. ולזה סגר יתעלה זה הפתח ואמר שלא יבאו העונשין אלא אם כן יהיו העדים מעידים בהן ידעו אמתת המעשה ההוא על ברור שאין בו ספק ולא פקפוק כלל. וכן אם יעידו שני עדים עליו בשתי עברות שיתחייב בכל אחת מהן מיתה, וכל אחת מהם לבדו ראהו שעבר על האחת ולא ראהו שעבר על האחרת זה לא ימות. והמשל כמו אם יעיד עליו עד אחד שהוא עשה מלאכה בשבת והתרה בו, והשני יעיד עליו שהוא עובד עבודה זרה והתרה בו זה לא יסקל. אמרו ז"ל [מכילתא שם] היה אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת תכלית הבאור בלשון הר"ם. ומה שבא לשון הכתוב בזה בלשון נקי וצדיק, שאם נמית על פי האמתלאות החזקות אפשר שימשך בזה להמית הנקי והצדיק הגמור. וכן אם נמית על פי שני העדים כפי הדרך שבארנו.
<h2>דף ז.</h2>
המצוה קס"ז. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ו, רמב"ם סנהדרין פ"א] לשון הר"ם צווינו למנות שופטים [שיכריחו] לעשות מצות. ולהכריח הסרים מהאמת לשוב אליו, ויצוו על הטוב ויזהירו מהרע. ויענשו העובר, עד שלא יהו מצות התורה ואזהרותיה מונחות לפי אמונת כל איש ואיש. ומתנאי מצוה זו שיהיו אלו הממונים מדרגה למעלה ממדרגה, וזה שימנו בכל עיר כ"ג דיינין מתקבצים כלן במקום אחד לשער העיר הראויה לזה המנין, וזו היא סנהדרי קטנה, ולמנות בירושלים ב"ד הגדול משבעים דיינין. ולמנות אחד על אותן השבעים, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין גם כן (על) החכמים נשיא [רמב"ם שם הלכה ג']. ויהיו כלן מתקבצין במקומן מיוחד להם, ומקום שהוא מתי מספר אין ראוי לסנהדרי קטנה, אי אפשר שלא למנות בו שלשה, יגזרו הדינין הקטנים ויניחו הגדולים למי שלמעלה מהם. וכן נמנה שוטרים יסבבו בשוקים ויפקדו עניני בני אדם בהתעסקם זה עם זה עד שלא יהיה שם חמס ואפילו בדבר מועט. והצווי שבא בזאת המצוה הוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ח] שופטים ושוטרים תתן לך. ומניין [חסר וצריך לתקן ולשון הספרי [דברים קמ"ד] ומניין וכו'] שממנין אחד על [גבי] כלם. ת"ל תתן לך, ומנין שממנין ב"ד לכל שבט ושבט, ת"ל בכל שעריך. רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפל הצווי למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתעלה למשה [במדבר י"א ט"ז] אספה לי שבעים איש. ואמרו [ספרי בהעלותך פיס' צ"ב] כל מקום שנאמר לי הוא קיים לעולם, וכהנו לי [שמות כ"ח מ"א] רצה לומר, שהיא מצוה תמידית ואינה מצוה לפי שעה אבל תתחייב לדורי דורים. ודע שאלו המנויים כלם, רצה לומר, סנהדרי גדולה וקטנה וב"ד של שלשה, וזולתם מן המנויין אמנם יהיה כלם בארץ ישראל [סנהדרין י"ד ע"א]. וכשתתקיים הסמיכה בארץ ישראל יהיה רשות לסמוכים ההם שידינו בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וזהו ענין אמרם [סנהדרין שם מכות ז' ע"א] סנהדרי נוהגת בארץ ובחוץ לארץ, אבל לא ידינו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוץ לארץ אלא אם כן בית הבחירה עומד [מכדרשב"י שמות כ"א י"ד]. ולשון ספרי [עי' ספרי עמ' [[5 וספ"ז שם], באמרו ית' מכה נפש בשגגה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותכם בכל מושבותיכם [במדבר ל"ה כ"ט], אמר ית' בכל מושבותיכם בחוץ לארץ יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוץ לארץ. תלמוד לומר לכם לחקת עולם משפט אלו הדיינין נוהגין בארץ ובחוץ לארץ ערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ, ע"כ. וכונת מצוה זו ותועלתה מבוארת בעצמה. אמנם מספרם והדברים שידונו לפי המספר זה בארה הקבלה. וזה כי לדיני ממונות יהיה מספר שלשה, כדי שיהיו נושאים ונותנים שנים והאחד מכריע. ולדיני נפשות יהיה המספר עשרים ושלשה, עדה שופטת ועדה מצלת ואין עדה פחותה מעשרה [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] וקבוץ העשרה יש לו מעלה בכל הדברים שיתעוררו מצד מספרם, לסבת הסבות אשר הוא נצב עליהם. והוצרכו להם עוד ליותר מזה המספר, לפי שאין ב"ד שקול והיו צריכין לשלשה, כאמרם [סנהדרין שם] לא כהטיתך לטובה הטייתך לרעה. ומספר סנהדרי גדולה בשבעים, שמעתי מאחד מבעלי העיון כי היה דעתם שמספר התנועות שבעים, ויהיה אחד עליהם להוראה על המניע הראשון. וסנהדרי קטנה עשרים ושלשה כמספר כל הגלגלים עם גלגלי ההקפות. בכונת המספר ובסדר ישיבתם יש הערה גדולה, ונאמר בהגדה שנאמר ירידה בסנהדרין כדרך שנאמר בסיני, וזה מבואר הכונה. ומה שמבואר מן התורה ומדברי קבלה [רמב"ם שם פ"ב ה"א, סנהדרין ל"ו ע"ב] שהסנהדרין צריך שיהיו שלמים בחכמה וביראה וביחס, הכונה בזה מבוארת כדי שתשלם הכונה במנוי הדיינין, וענין היחס גם כן יש בו תועלת, לפי שטבע המחצב ראוי שיהא נמנה במה שיחצב ממנו. וזה כונת רבותינו [קדושין ע"ו ע"ב] שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. וענין היחס הוא להרחקת הממזרות והעבדות וכיוצא בזה. ומה שבאה הקבלה [סנהדרין שם רמב"ם שם ה"ב] שאין מעמידין זקן מופלג בשנים ולא סריס. אמנם בזקן מופלג זה מבואר, כי כבר חלשו כחותיהם ושכלם. והסריסים גם כן חסרים בשכלם ובמדותיהם, עם אשר תיוחס להם ביחוד מעט החמלה והאכזריות, ולזה הדרך צריך שיהיו נקיים מכל מום. ובית דין של שלשה צריך שיהיה בהם ענוה יראה שנאת ממון אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב [רמב"ם ה"ז] כל זה מבואר הכונה. ומה שבאה הקבלה האמתית שהמנויין כלם בארץ ישראל [רמב"ם שם] זה מבואר הכונה, כי למעלת הארץ יהיה מעלת היושבים בה. ומה שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים [סנהדרין נ"ב ע"ב רמב"ם שם פי"ד הי"א] לפי שמפני צרת הזמן והגלות האמת נעדרת, ובדיני נפשות צריך ישוב הדעת.
<h2>דף ח:</h2>
המצוה רכ"ו. לר"מ [סהמ"צ עשין רכ"ה, ה' רוצח פ"ה] ציוונו להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט. והוא אמרו ית' [במדבר ל"ה כ"ה] וישב בה עד מות הכהן הגדול. ולשון סיפרי [דברים פיס' קפ"א, ועי' מכות י"א ע"ב] וישב שם אינו יוצא משם לעולם שנאמר שם שם תהא דירתו שם תבא קבורתו, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת להציל נפש השוגג, כמו שאמר הכתוב [דברים י"ט ד'] ונס שמה וחי וביארו רבותנו [מכות ו' ע"א, רמב"ם שם פ"ז ה"א] וחי עשה לו שיחיה תלמיד שגלה מגלין רבו עמו וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו שתכלית האדם לקיים התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
<h2>דף ט:</h2>
המצוה קע"ד. לר"ם [סהמ"צ עשין קפ"ב, הל' רוצח פ"ח] צונו להבדיל שש ערי מקלט כדי שיהיו נכונים למכה נפש בשגגה. ושיתקנו ושיישרו דרכיהם, ולא יונח בהם דבר שימנע הבורח מלנוס. והוא אמרו [דברים י"ט ג'] תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו'. ובפ"מ משלישי [מורה נבוכים] כתב אמנם היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה שבאה תקלה על ידו, ותלה חזרתו במות האיש שהוא הנכבד לבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, שזה ענין טבעי לאדם כל מי שתקרהו צרה כשתבא גם כן לזולתו כיוצא בה ימצא בזה נחמה על מקרהו ואין במקרה מות בני אדם אצלנו יותר ממיתת כהן גדול, ע"כ. ושמעתי בשם אחד מבעלי העיון מפני שהכהן מכפר על השגגות, והיו ערי מקלט מערי הלוים, והכהן הגדול נכבד שבלוים והוא מלך לערים ההם, נמצא הגולה אסיר הכהן גדול, והדין נותן שבמות הכהן גדול יותרו ויפתחו אסורין עד שיהיה זה קונה עצמו במיתת האדון כמנהג הרבה ממלכי האמות היום. ונמשך לכונת הר"ם מה שבאה הקבלה [י"א ע"ב] שאם מת כהן גדול אחר שנגמר דין הרוצח לגלות אינו גולה. ומה שלא נתברר לי שאם נגמר דינו לגלות ואין שם כהן גדול גולה ואינו יוצא משם לעולם. וכן מן התימה אצלי לכונת הר"ם מה שבאה הקבלה שאם מת כהן גדול עד שלא נגמר דינו ומנו אחר תחתיו, חוזר במיתתו של שני שנגמר דינו לפניו. ואשר יראה לי כי ענין הגלות לשלש סבות, א', להשקיט נפש גואל הדם, ב', לכפרת הרוצח כאמרם [ברכות נ"ו ע"א, סנהדרין ל"ז ע"ב] גלות מכפרת עון, כי איננו נקי בלי פשע מאשר בא זה המקרה על ידו היה מחסרון השמירה בו ומיעוט העיון. וכן בארו רבותינו [י' ע"ב], והאלקים אנה לידו [שמות כ"א י"ג], על צד הענש אמר, כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע [ש"א כ"ד] במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחר הרג בשוגג ואחד הרג מזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג מזיד יושב תחת הסלם וזה שהרג שוגג יורד בסלם נפל עליו והרגו, זה שהרג מזיד נהרג, וזה שהרג שוגג גולה. ג', להיות המקרה הזה קלון וקצת ענש לכהן גדול המבקש רחמים על בני דורו, והמנהיגם והמזרזם שלא יקרה על ידיהם שום פגע. ומפני זה יהיה לו מקום מיוחד לעמוד בו יוכל הכהן להיטיב לו ולעזור אליו כדי שזה הרוצח בעצמו יתפלל בעדו. וכבר רמזו רבותינו זה באמרם [משנה י"א ע"א] אמותיהם של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שיתפללו על בניהן שלא ימותו, טעמא [גמ' שם] דמצלו הא לא מצלי מיתי מאי הוה להו למעבד הוה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. זה מבואר הכונה במעט עיון, ואפשר לבאר בו סבה אחרת שאינו ראוי שיראה זה שאירע דבר זה על ידו לפני כהן גדול, ואל זאת הכונה רמזו רבותינו בספרי [דברים פיס' ק"ח] ר' מאיר אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ימיו של אדם, אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם, ר' אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה על אדם בארץ אין בדין שיהיה מי שמסלק השכינה ומטמא הארץ לפני מי שגורם שתשרה שכינה, זה מבואר במעט עיון. ומבואר כי במיתת כהן גדול סרו כל הסבות, תשקוט רתיחת גואל הדם כמו שבאר הר"ם, וסרה סבת עון רוצח שיכופר לו במיתת כהן גדול כמאמר רבותינו [י"א ע"ב] מדי גלות מכפרת מיתת כהן גדול מכפרת. זה מבואר למשכיל. וזאת כונת רבותינו באמרם [מו"ק כ"ח ע"א, ירוש' יומא פ"א ה"א] מיתת צדיקים מכפרת, מפני שאז החי יתן אל לבו לשוב בתשובה, וסרו שאר הסבות גם כן במות הכהן הגדול. וכאשר לא היה שם כהן גדול שארע זה תשוב הסבה השלישית על כלל הצדיקים והחסידים שבדור כשאין שם כהן גדול הם מתפללים על דורם ומקרה זה לקלון להם. וזאת הסבה לא תסור לעולם שאיננה באיש מיוחד. לפיכך עומד שם לעולם. ורבותינו בארו [ב"ק ל"ב ע"ב ועוד מכות ח' ע"א] כשהרג בשגגה מצד ההעלם הוא שגולה, אבל אם היא שגגה קרובה לאונס כגון שהיה זורק אבן ואחר שיצאה מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה וכיוצא בזה פטור מן הגלות. זה מבואר, שזה הוא שבקש מיתתו ואין כאן אחת מן הסבות שאמרנו. ומה שאומר [מכות שם רמב"ם רוצח פ"ו ה"ו] שזורק אבן לרשות הרבים או סותר כותלו ונפלה אבן, אין ערי מקלט קולטים אותו, ואם הרגו גואל הדם פטור מפני שזה פושע גמור, ואעפ"י שאינו נהרג בדין תורה, מפני שפשיעתו רבה ראוי לשולחו אל המקרה. וכן אם היה שונא לו [רמב"ם שם ה"י], כגון שלא דבר לו ג' ימים אינו נקלט [סנהדרין כ"ז ע"ב], שיש לחוש שזה מזיד הוא. ומה שחלקו בין דרך נפילה לדרך עליה [משנה ז' ע"א], שדרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק מה שאין כן בדרך עליה. ולפי זה הדרך יתבאר לך כל מה שבאה הקבלה האמתית על ענין זה, רבותינו בארו [י' ע"א ע"ב] באמרו יתעלה [דברים י"ט ג'] תכין לך הדרך, שיהיה הדרך רחב ופנוי, והיו כותבין מקלט מקלט בפרשת דרכים, הכונה בזה מבוארת, כדי שיוכל לנוס שמה הרוצח בלא עכוב שלא יפגענו גואל הדם. ואין מושיבין ערי מקלט אלא ממקום שיש שם אוכלוסין [י' ע"א], זה מבואר כי כל זה להצלת הרוצח מיד גואל הדם. ומה שאמרו [שם] אין פורסין לתוכן מצודות ולא מפשילים חבלים. אפשר שזה לשמירת הרוצחים שתהא העיר פנויה ולא יכשל בדבר אם יבא שם גואל הדם. ומה שאמר [י"ג ע"א] כי במות הכהן הגדול ישוב לאחזתו ולא לגדלתו, זה מבואר. ומה שבארו [י' ע"א] על וחי, עשה לו שיחיה, תלמיד שגלה לעיר מקלטו מגלין רבו עמו, הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. כל זה משלמות מבארי תורתנו לטוב עיונם, שעקר חיי האדם לנפשו.
<h2>דף י.</h2>
המצוה קפ"ד. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ג, שמיטה ויובל פי"ג] צוינו לתת ערים ללוים לשכון בהם אחר שאין להם חלק בארץ. והוא אמרו ית' [במדבר ל"ה ב'] (ונתתו) [ונתנו] ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. ואלה הערים גם כן, רצה לומר ערי הלוים הם ערי מקלט וקולטות. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי גם אם אין להם נחלה כדי לבטל מהם כל טרדה וכל מחשבה, רק לכונה זו בעצמה צריך שיהיה להם מקום לשבת. אמנם מה שהן קולטות, מפני שאנשיה אנשי קדש הם ומצילין הרוצח מיד גואל הדם. וההבדל שיש בין ערי מקלט לערי הלוים, שערי הלוים אינם קולטות לדעת ונותן שכר ביתו, מה שאין כן בערי מקלט [מכות י"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' רוצח ה"י] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף יב.</h2>
האזהרה רכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ח, שמיטה פי"ג ה"ד] הוזהרנו מלמכור מגרשי הלויים והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה ל"ד] ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ואתה יודע לשון התורה [במדבר ל"ה ב'—ה'] כשינתן ללוים ערים ומגרש ושדה מגרש ר"ל אלף אמר מגרש ואלף אמה חוצה להם לשדות וכרמים כמו שנתבאר במסכת סוטה [כ"ז ע"ב]. ובאה האזהרה ללוים שלא לשנות אלו הגבולים שלא ישיבו העיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה, והוא אמרו לא ימכר. ובאה הקבלה שענינו לא ישונה [ערכין ל"ג ע"ב], ע"כ. ולמען נעמוד על קבלת רבותינו שבארו לא ימכר לא ישונה, נביא הנה הפסוקים עם לשון ההלכה. [ויקרא כ"ה ל"ב—ל"ד] וערי הלויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים ואשר יגאל מן הלויים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם וגו', ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם. ואמרו בערכין [ל"ג ע"ב] פ' המוכר שדהו בשנת היובל אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. א"ר אלעזר בד"א בערי הלויים אבל בערי [ישראל] עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, דכולי עלמא מיהת בדלוים לא משנינן, מנא הני מילי א"ר אלעזר דאמר קרא ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר אלמא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזדבן, אלא מאי לא ימכר לא ישונה. ובסיפרי [צ"ל ספרא בהר פ"ו ה"ד] אמרו וערי הלויים בתי ערי אחוזתם מה ת"ל לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים יכול אף בעבדים ובשטרות ומטלטלים ת"ל בית ועיר אחוזה. מביאור סיפ' למדנו שנכלל גאולת עולם בית ועיר ואחוזה. ולמדנו ששדה מגרש נמכר, אם כן אמרו לא ימכר ענינו לא יעשה בו ענין המכירה שהוא שנוי, והכונה בו כדי להעמיד העירות על מתכונתן, כי אלו היו יכולים לעשות שדה מגרש או מגרש שדה או מגרש עיר היו המקומות בלתי ראוים לישוב, ומאשר אין להם עירות אחרות צריך שיעמדו על מתכונתם.
האזהרה רצ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ב, הל' רוצח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהרוג החוטא כשנראהו שעשה החטא שיתחייב עליו המיתה קודם הביאו לבית דין, אבל נביאהו לבית דין על כל פנים ונעיד עליו לפניהם ונהיה אנחנו עדים לבית דין, והם ישפטו עליו במה שיהיה חייב. והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו [במדבר ל"ה י"ב] ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולשון מכילתא [סיפרי זוטא במדבר ל"ה י"ב] יכול יהרגוהו משהרג או משנאף ת"ל עד עמדו לפני העדה. ואפילו היה בית דין הגדול הם שראוהו הורג והיו כלם עדים, תבא העדות אצל בית דין אחר והאחר יהרגוהו. ובמכילתא [סיפרי זוטא שם] הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמדו אצל בית דין, ת"ל עד עמדו, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יהיה זה מסור לכל אדם לפעמים ימיתו באומד דעת בלתי ידיעה אמתית. עם מה שאפשר שיקרה מזה מהתחבולה שימיתו שנים איש בשנאה ויעידו עליו שכבר עבר עברה. ובתכלית האזהרות מזה כללו בזאת האזהרה אפילו הסנהדרין עצמן. גם כי דיני נפשות צריך ישוב גדול ושיעשה במושב אלקים אחר החקירה והברור האמתי.
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה רכ"ה. נצטוינו להלקות העוברים על המצות [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ד, רמב"ם הל' סנהדרין פט"ז] והוא אמרו [דברים כ"ה ב'] והפילו השופט והכהו לפניו. וענין מצוה זו מבואר בעצמו ליסר העוברים ולהכניע לבבם וישמעו האחרים ולא יזידון לעשות כן, והמלקות היה בעברות שיש בהן אזהרה לבד ויש בהן מעשה [סנהדרין ס"ב ע"א וש"נ, רמב"ם שם פי"ח ה"ב], וזה מבואר, שהעושה מעשה בגופו הוא שראוי לרדותו ולהכותו להכניע חמרו, כי המעשה הוא תכלית העברה והחלק אשר יקשה הסרתו. אמנם לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מן התורה מפני שלא עשה מעשה בגופו, מלבד קצת שלוקין עליהם לפי חמר עניינים, גם יש קצת מעשה בענינם בעקימת שפתים והם נשבע וממר ומקלל את חברו בשם. ולפי שהמלקות בצד מה בא מן המיתות [סנהדרין י' ע"א] אין מלקין אלא בפני שלשה סמוכים בארץ ישראל ובעדים והתראה בדרישה וחקירה, והמלקות שמלקין בחוץ לארץ אינו אלא מכת מרדות [רמב"ם פט"ז ה"א—ג']. ובאה הקבלה האמתית [מכות כ"ב ע"א, רמב"ם שם פי"ז ה"א] שהמלקות הוא כפי האומד שיוכל המוכה לסבול, ומה שנאמר בתורה ארבעים שאפילו היה בריא וחזק ביותר אין מכין אותו אלא ל"ט, כפי אמרו ארבעים עד ארבעים. וליסרו ולהכניע לבבו היה הגדול שבדינים קורא לו אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך [דברים כ"ח נ"ט] והשני מונה והשלישי אומר הכה [כ"ב ע"ב]. ואחר שלקה הרי הוא כאחד מישראל הכשרים וזהו אמרם [כ"ג ע"א, מגילה ז' ע"ב] כיון שלקה הרי הוא כאחיך, שאחר שקבל עונשו נתכפר חטאו ואין ראוי להלקותו עוד, כי זה יהיה עונש אחר ודי לו באשר הענישו ה' ית'.
המצוה ע"ז [סהמ"צ לר"מ מצוה פ"ד, רמב"ם מעה"ק פרק י"ח]. להקב"ה צונו להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה בלבד, והוא אמרו יתברך [דברים י"ב י"ד] ושם תעשה ככל אשר אנכי מצוך. וכאשר רצו לקיים האזהרה מלהקריב איזה קרבן שיהיה מכל הקרבנות כלן בחוץ, הביאו ראיה מאמרו ית' [שם י"ג, זבחים ק"ז ע"ב] פן תעלה עולותיך וגומר. ואמרו בספרי [דברים פיס' ע'] אין לי אלא עולות שאר הקרבנות מנין ת"ל ושם תעשה ככל אשר אנכי מצוך, ועדיין אני אומר עולה בעשה ולא תעשה שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה ת"ל ושם תעשה כמו שאני עתיד לבאר במקומו כשנדבר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת פ"ט]. וענין אמרם עולה בעשה ולא תעשה, שיהיה המקריב עולה בחוץ עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה ושאר קדשים לא יהיו אלא בעשה, ר"ל על אמרו ושם תעשה ככל אשר אנכי מצוך, וכבר נתבאר שם [ספרי שם] שאפילו שאר קדשים גם כן הם בלא תעשה מצורף אל עשה וכבר נתבאר בסוף מסכת זבחים [קי"ט ע"ב] שכל הקדשים שהקריבם בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבים עליהם כרת. וכבר נתבאר גם כן מכל מה שאמרנוהו שאמרו ית' ושם תעשה מצות עשה גמורה ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] כונת האזהרה שבאה בקרבנות שלא להקריב בחוץ ובאה מצות עשה ג"כ לחזק האזהרה, כי כאשר יצוה האדם לעשות ענין במקום אחר ושלא יעשנו במקום אחר יהיה יותר זריז ונזהר.
האזהרה קצ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ז, הל' חמץ ומצה פ"א ה"א] הוזהרנו מלאכול חמץ בפסח. והוא אמרו ית' [שמות י"ג ג'] [ו]לא יאכל חמץ. ובאר שהוא בכרת. ואמר [שם י"ב ט"ו] כי כל אוכל חמץ ונכרתה אם הוא במזיד, ואם שוגג חייב חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרת החמץ מבואר בכתוב לזכירת יציאת מצרים [שמות שם], וכבר בארנו מזה במצוה קנ"א ממצות עשה. וכאן נרחיב ונאמר כי בא ענש כרת באכילת החמץ לשתי סבות, האחת שאזהרת אכילת החמץ כדי שנתחזק באמונת ה' והשגחתו בנו כאשר נזכור ענין יציאת מצרים ואשר הוציאנו בחזק יד, ומפני שזה עקר גדול בהאמנת המופתים בא בו ענש גדול. והשני מאשר החמץ מזון הכרחי וערב לאדם הוצרך לענש גדול למען ישמרו ממנו. ולכונה זו אוסר תערובתו בכל שהוא [פסחים ל' ע"א, רמב"ם שם ה"ה]. והוזהרנו עליו בלא יראה ולא ימצא כמו שיתבאר [במצות לא תעשה אזהרה ר' ר"א]. ומצוה להשביתו קודם זמן אסור אכילתו כמו שבארנו במקומו [מצות עשה קמ"ט].
המצוה ק"ס. להתענות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ד, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ד] שנאמר [ויקרא ט"ז כ"ט] בעשור לחדש השביעי תענו את נפשותיכם. המצוה קס"א. שנצטוינו לשבות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ה, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"א] שנאמר [ויקרא כ"ג כ"ז] מקרא קדש יהיה לכם. ונאמר [שם ל"ב] שבת שבתון הוא לכם. מצות השביתה ביום זה לכונת הענוי, וענין הענוי באה הקבלה האמתית [יומא ע"ג ע"א] שהיא מאכילה ושתיה. ולהיות ענין הכפורים הערה רבה לשלמות הנפש בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכפורים. ומדברי סופרים [שם פ' ע"א] אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל, ותשמיש המטה. סוף דבר ענין יום זה הוא כאלו הוא בנפש בלבד שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה וכל דבר מיוחד לגוף. ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתיה שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה ישאר בענוי עם הנפש לבד. וכבר כתבנו [יומא כ' ע"א] שהשטן אין לו רשות ליום הכפורים, וזה מבואר למשכיל. ובא חיוב כרת באיסור המלאכה מפני שעקרו לנפש, ורבותינו תקנו [פסחים ק"ד ע"א] ברכת הנר ליל מוצאי יום הכפורים, לכונה שכתבנו [מצוה קמ"ח] בברכת הנר למוצאי שבת שהכל ענין אחד. וכתב הר"ם פמ"ג משלישי [מו"נ] ענין צום כפור סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא שירד בו אדון הנביאים ובשרם בסליחת חטאתם הגדול, והיה היום [ה]הוא גדול לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טרח והתעמלות הגוף, רצה לומר המלאכות, ואין עושין בו רק הודויין. רצה לומר, שישוב מחטאו ויודה בהן.
<h2>דף יד:</h2>
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
האזהרה קכ"ט [סהמ"צ לר"מ ל"ת קכ"ט, רמב"ם פי"ח מהל' פסולי המוקדשים הלכה י"ג] הוזהר כל טמא מלאכול הקדש. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ב ד'] בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. ולשון ספרי [תו"כ תזריע פ"א ה"ט] מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קדש האכלו בטומאה ענוש כרת. והביאו ראיה מאמרו לא תגע באיש אשר יאכל בזדון כפי העקר שנתבאר במכות [י"ד ע"ב] בפי' אמר ית' בכל קדש לא תגע, והוא אמרם בגמרא מכות טמא שאכל את הקדש בשלמא ענש הכתוב [ויקרא ז' כ'] והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אלא אזהרה מנא לן, אתיא מבכל קדש לא תגע. ושם נאמר בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל, אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש יש בו נטילת נשמה, אף קדש יש בו נטילת נשמה, ואי לנגיעה מאי נטילת נשמה איכא, אלא לאכילה ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימרא דנגיעה כאכילה. ומאלו הכתובים נתבאר לך שטמא שאכל את הקדש חייב כרת וזה אם היה מזיד, ואם היה שוגג יביא קרבן עולה ויורד כמו שזכרנו בע"ב ממצות עשה. ע"כ. כונת אזהרה זו למעלת הקדשים ולכבודם, וכדי שיתעורר האדם בכונתם ובהערתם כשיעשה הכר באכילתן. וכבר ידעת מה שאמר הנביא [יחזקאל כ"ב ח'] קדשי בזית, זכר בזיון הקדשים בכלל העברות הגדולות, וזה למכוון בהם, עם הכונה בא גם כן שענין טומאה מצד החמר וענין הקדשים להערה שכלית.
האזהרה קל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ו, פ"ז מהל' תרומות ה"א] הוזהר כהן טמא מלאכול בתרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ד'] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ובגמרא מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין מאיש איש איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר [זה] תרומה, ירצה לומר בזרעו של אהרון שיאכלוהו כלן זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו [ויקרא שם ט'] ושמרו את משמרתי. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים. [חסר כאן ויש להוסיף, ובפ"ט מסנהדרין (פ"ג ע"א) מנו מחויבין מיתה בידי שמים]. ובכללן כהן טמא שאכל תרומה [צ"ל טהורה]. ושמו ראיתם אמרו ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ע"כ. כונת אזהרה זו מפני שהתרומה היא קדש לא תאכל כי אם לטהור, כי טהרת הנפש תלויה בטהרת הגוף, והטומאה היא מצד החמר כמו שבארנו.
<h2>דף טו.</h2>
האזהרה שנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ח, נערה בתולה פ"א ה"ז] הוזהר האונס מלגרש אנוסתו, והוא אומרו יתעלה [דברים כ"ב כ"ט] לא יוכל לשלחה כל ימיו. וזה הלאו קדמו עשה, והוא אמ' ולו תהיה לאשה. וכבר בארו בגמרא מכות [ט"ו ע"א] שזה לאו שקדמו עשה הוא [רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"ז] ושם נאמר אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או נשאת לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא עקר אצלנו קיימו ולא קיימו [מכות ט"ו ע"ב], ע"כ. כבר בארנו הכונה בקנס האונס שתהיה אנוסתו לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו במצות עשה [רי"ט].
המצוה ר"ך. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ט, הל' נערה פ"ג ה"א] הוא דין מוציא שם רע, ר"ל הצווי אשר צווינו להלקותו ולהעמיד אשתו עמו, כי בא בו גם כן ולא תהיה לאשה לו יוכל שלחה. ונתבאר בגמ' מכות [ט"ו ע"א] גם בזה הלאו כמו שיתבאר באונס ר"ל שזה הלאו שקדמו לעשה, ע"כ. ובפמ"ט משלישי [מו"נ] כתב טעם מצוה זו, וז"ל הלא תסתכל ברוב יושר אלו החקים ומשפטים צדיקים איך שפטו במוציא שם רע, כי אין ספק שזה האיש לא אהב את אשתו אשר הוציא עליה שם רע ולא מצאה חן בעיניו, ואלו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה מונע מזה, אך היה מתחייב לתת חקה הראוי לה. ושם לה עלילות דברים כדי להפטר ממנה מבלי התשלומין, והוציא עליה דבה ודבר שקר להחזיק בחוקה שיש לה עליו, והוא חמשים כסף כי זה הוא מהר הבתולים הכתוב בתורה [דברים כ"ב כ"ט, כתובות י' ע"א, רמב"ם אישות פ"א הל"א]. ומפני זה גזר עליו ה' ית' לשלם מאה כסף. נמשך אחר העקר [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו וכדין עדים זוממים כמו שבארנו [מו"נ ח"ג פמ"א] כן זה המוציא שם רע חשב להפסידה חמשים כסף הראויין לה עליו ישלם מאה, וזהו ענשו על שהיה כובש הראוי עליו והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפחת מעלתה והוציא עליה קול זנות שהיו פוחתין מעלתו ושיכוהו ברצועה שאמרו ויסרו אותו, והיה עונש בחירתו התאוה ובקשו ההנאה בלבד שיתחייב להחזיק בה עולמית לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי לא הביאו לכל זה רק היותה כעורה בעיניו. כן ירפאו המדות הרעות כשהוא רופאם המצוה האלקית לא יסורו אופני היושר מבוארים גלויים ככל דיני זאת המצוה, עם ההסתכלות הטוב הסתכל איך השוה בין דין מוציא שם רע אשר חשב להחזיק בחק הראוי עליו לתתו, ובין דין גנב שלקח ממון חברו, ושם דין עד זומם אשר זמם להזיק ואעפ"י שלא בא ההזק כדין מי שהזיק וחמס ר"ל גנב ומוציא שם רע, הדין בשלשתם תורה אחת ומשפט אחד, ע"כ. התבונן מה שבא בענין באור מצוה זו משלמות היושר וההרחקה ממיני התחבולות, כי אלו היה כפשטו שיאמינו הבעל כשיאמר לא מצאתי בתולים ותהיה האשה נסקלת אם לא תמצא השמלה מגוללה בדמים, לפעמים יעשה זה דרך ערמה ותחבולה. גם אפשר שאין לה דמים לפיכך בארו רבותינו [כתובות מ"ה ע"א] שמאמרו לא מצאתי לבתך בתולים הוא שיוציא עדים שזנתה תחתיו. ואמרו ופרשו השמלה הוא שהאב יוציא עדים להזים עליו וכן נמצא כל ענין הפרשה. שאלני אחד מן המעיינים אעפ"י שזה אמת שלפי קו היושר צריך שיהיה הדבר כן, איזה דבר הכריע שיבאו הספורים האלו בלשון סתום. ואמרתי אליו כי התורה לא באה כי אם לספר עקר הטענה שהיא לא מצאתי לבתך בתולים, וידוע ממשפטי התורה שאין אדם נאמן על פי עצמו במה שהוא חב לאחרים, והשכל גם כן לא יחייב זה בשום פנים, על כן לא היה צריך בתורה באור שזה צריך לברר טענתו בעדים, ואחר שזה מבואר א"כ ידוע שטענת האב בעדים גם כן שיוציא האב כנגד עדי הבעל, ולזה בארו רבותינו [שם מ"ו ע"א] השמלה דברים המחוורים כשמלה, כלומר שיתברר הדבר באור אמתי כאלו הדבר נראה לעין. ומה שבאה הקבלה האמתית נערה ולא קטנה ולא בוגרת [שם מ' ע"ב] נתברר לנו בו טעם מספיק למה אינו נוהג דין מוציא שם רע גם באלו. ואולי הטעם בזה כי הקטנה אינה בת עונשים. ובוגרת מפני שכבר טענתו שהוא לא מצאתי לבתך בתולים אעפ"י שצריך עדים לזה, ובוגרת היא כחבית פתוחה, ואם כן החטא הוא על העדים לבד.
<h2>דף טז.</h2>
המצוה רי"ט. שנצטוה האונס לישא את אנוסתו [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ח, רמב"ם הל' נערה בתולה פ"א ה"ג] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ט] ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו. התבונן בכונת מה שיש ביושר זו המצוה, כי מפני שהאנוסה ירחיקוה רוב בני אדם קנסו הבועל להיות לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, והוא שתהיה אשה הראויה לו [כתובות ל"ט ע"א] שלא תהא מן האסורות כי לא קנסו האדם לעשות אסור. וכן קנסוהו חמשים כסף שהוא מהר הבתולות וינתן לאב [כתובות מ"א ע"ב] לפי שהפסידו זה הממון שכל שבח הנעורים הוא לאב [כתובות מ' ע"ב, מ"ו ע"ב]. ואם נתארמלה או נתגרשה מן הארוסין הקנס שלה שכבר יצאה מרשות אביה [שם ל"ח ע"א]. וכן נותן בושתה ופגמה וצערה כשאר המזיקים [שם ל"ט ע"א]. אמנם החמשים הוא דמי השכיבה לבד והפסד הבתולים, ואין הקנס אלא מבת ג' שנים עד שהיא בוגרת שפחותה מבת ג' בתוליה חוזרין [שם כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ח]. ומשבגרה הרי היא כחבית פתוחה [כתובות מ' ע"ב]. וכן האשה שהיא בחזקת בעולה כגון ממאנס או מי שיצא עליה שם רע בילדותה או אלונית או סוטה או חרשת אין לה קנס [שם ל"ו ע"א] וזה מבואר.
האזהרה ש"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ו, שחיטה פי"ג ה"א] הוזהרנו מלקחת קן צפור בכללו כשנצוד האם והאפרוחים והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ו'] לא תקח האם על הבנים. וזה הלאו נתק לעשה. והוא אמרו [שם שם ז'] שלח תשלח את האם, לא שלח ולא קיים עשה שבה והוא שתמות האם קודם שישלחנה, לוקה. וכבר בארנו טעם שלוח הקן במצות עשה שבה [קמ"א].
המצוה קצ"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ד, הל' גזילה פ"א] צונו להשיב גוף הגזלה אם היה גופה קיים, ולהוסיף החומש [אם נשבע] או לתת דמיה אם נשתנתה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה, וכבר בארו במסכת מכות [ט"ז ע"א] כי לאו דגזל לאו שנתק לעשה הוא, מאמרם רחמנא [דברים י"ט י"ג] אמר לא תגזול ונאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר, להיות הגזלה תכונה רעה בנפש והפסד הישוב. אמנם שהיא תכונה רעה בנפש כבר באר זה אדון החכמים באמרו [משלי כ"ח כ"ד] גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, וזה מצד שהיא תכונה רעה לא מצד הפסד אחר, שהרי הוא ראוי לירש בנכסיהם. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ב"ק קי"ט ע"א] כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר [משלי א' י"ט] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. להיות עקר חטא האדם כשהוא חוטא לנפשו במה שיקנה מן התכונות הרעות. וידוע הוא ברוב הטבעים שקשה [חולין פ"ט ע"א] גזל הנאכל. לפיכך אמרו רבותינו לחמלה על החוטא כדי שישוב [ב"ק צ"ד ע"ב] הגזלנים ומלוי ברבית אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדרך לקרב דרך ישרה אל השבים.
האזהרה רמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ה, גזילה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגזול והוא לקיחת הדבר שאין לנו חוק בו בחזקה ובפרסום, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ג] לא תגזול, כך פירשו המפרשים [ב"ק ע"ט ע"ב] לא תגזול כענין שנאמר [שמואל ב' כ"ג כ"א] ויגזול את החנית וזה הלאו נתק לעשה [מכות ט"ז ע"א] והוא אמרו [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה אשר גזל, ואפילו בטל העשה שבה אינו לוקה כי הוא לאו שנתן לתשלומין שאם שרף את הגזלה או (ו)השליכה לים יפרע את דמיה, ואם כפר [בה] ונשבע יוסיף חומש ויקריב אשם, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת ומאשר היא תכונה רעה בנפש המצות והאזהרות באו כלן להשלים נפשנו ולמנוע מה שיהיה סבת חסרונה לפיכך אסור לגזול אפילו גוי עע"ז, ואם גזלו יחזיר לו. ומה שאינו משלם כפל בגזלה כמו שמשלם בגנבה, כי הגזלה נראית לעין ואין הנגזל מתיאש ממנו אחר שיודע מי גזלו, אבל הגנב גונב בסתר ואין הבעלין יודעים לפיכך קנסוהו כמה שירצה לאבדו. אמנם קנסו הגזלן כשנשבע על גזלתו להוסיף חומש מפני שנשבע והוסיף על חטאתו פשע והניח בדעתו לגזלו לגמרי אבל לא קנסוהו בכפל כי הבעלים מאחר שהם יודעים מי גזלם אינם מתיאשים מן הגזלה.
המצוה ר'. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ט, הל' מלוה פ"ג ה"ה] צוינו להשיב המשכון לבעליו ישראל בזמן שיצטרך אליו, יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו אם ביום כלי מלאכתו נשיבם אליו ביום ונמשכנם בלילה, ואם יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו בלילה כגון מטה וכסות אשר ישכב בהם נשיבם בלילה ונמשכנם ביום. ולשון מכילתא [משפטים פי"ט] עד בא השמש תשיבנו לו [שמות כ"ב כ"ה] זה כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין ת"ל השב תשיב לו את העבוט כבא השמש [דברים כ"ד י"ג], מכאן אמרו שממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום. ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה, ומה שבאה הקבלה האמתית שלא אמרו [ב"מ קי"ד ע"ב] אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו שזה כמו אונס ואם לא ישיב לו בעת הצריך יהיה כאלו נוטל חייו. אבל משכנו בשעת הלואתו שהוא עושה זה ברצונו ומדעתו אין (חייו) [חייב] להשיב לו.
האזהרה רל"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ט, מלוה ולוה פ"ג ה"ח] הוזהרנו מלמשכן הלוה בידנו כי אם במצות השופט וביד שלוחו, שלא נחטוף אנחנו בבית הלוה בידינו כי אם במצות השופט וביד שלוחו, שלא נחטוף אנחנו בבית הלוה ונמשכנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ד י'] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א] המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס בביתו ליטול משכונו שנאמר [שם שם י"א] בחוץ תעמוד. וזה הלאו נתק לעשה, והוא אמרו [שם י"ג] השב תשיב לו את העבוט, וכן נתבאר בסוף מכות [ט"ז ע"א]. ודע שהוא אפילו לא השיבו ולא קיים זה העשה אינו חייב מלקות עד שיפרע דמי המשכון כמו שהתבאר בסוף מכות [שם], ע"כ. כונת אזהרה זו כדי להשמר מן הריב, כי אלו היה המלוה הולך בבית הלוה למשכנו, יקשה בעיניו ואולי יריב עמו ויכהו או ימיתהו, וכשיבא שליח בית דין שאינו נוגע בדבר לא יקשה בעיניו כל כך, וגם כי יירא ממנו עם ענש הנדוי שיש במי שמכה שליח בית דין או מבזהו [קדושין י"ב ע"ב].
האזהרה ר"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"מ, מלוה ולוה פ"ג ה"ה] הוזהרנו מלמנוע המשכון מבעליו בזמן שיצטרך אליו, אבל נשיבהו לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א] מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו [דברים כ"ד י"ב] לא תשכב בעבוטו. ולשון (סיפרא) [ספרי] [פיסקא רע"ז] לא תשכב ועבוטו אצלך אלא תשיב מה שאי אפשר לו מבלעדיו, (כמו) [מפני] עניו כמו שבאר ואמר [שמות כ"ב כ"ו] כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה. ומה שבאה אזהרה זו בלשון שאינו מורה בבאור על ענין האזהרה כפי מה שבארה הקבלה האמתית, הכונה אצלי לרמוז כי מי שלא ישיב המשכון בעת הראוי הרי הוא כאלו שוכב בעבוטו, שזה דבר ידוע שהוא עון גדול, שאין לך רבית גדולה מזו עם מה שיש בו מגנבת הדעת, ומה שלא לקחוהו כפשוטו לפי שהוא דבר מבואר.
האזהרה רס"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ז, שכירות פי"ב ה"ג] הוזהר השכיר שלא יאכל בעת עבודתו מן הדבר אשר יעבוד בו אם היה עובד במחובר לקרקע [ב"מ פ"ז ע"א]. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג כ"ו] וחרמש לא תניף על קמת רעך. אמר[ו] [ספרי דברים פיס' רס"ז] חרמש לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש, ר"ל בעת הקציר לא תקצור לעצמך. וכבר נודע שזה הכתוב אמנם בא בשכיר ושאמרו כי תבא רוצה בו כשבא שכיר כמו שאמר התרגום אדי תתגר. ובשביעי ממציעא אמרו [ב"מ שם] (אין) [אלו] אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ע"כ. כונת אזהרה זו כדי שלא תהיה מלאכת השכיר רמיה כי אם יאכל כאשר יעשה מלאכה במחובר לקרקע יבטל ממלאכתו. וראה טוב הפלגת מבארי הקבלה, כי למה שיורה פשט הכתוב להזהיר כל אדם הבא בקמת חברו שלא יניף קמה על חרמש [צ"ל שלא יניף חרמש על קמה] חברו לא יצטרך שזה יהיה גזלה, ובארו שנאמר זה על השכיר שמותר לו לאכול במה שהוא עוסק בו כדי שלא יצטער, ובאה האזהרה שלא יאכל כשעושה במחובר לקרקע לכונה שכתבנו.
<h2>דף טז:</h2>
המצוה קי"ו שנצטוינו לעזוב פאה מן התבואות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"כ] שנאמר [ויקרא י"ט ט'—י'] ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת וגו' לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר תעזוב אותם זו מצות עשה, כמו שנתבאר במכות [מכות ט"ז ע"ב] שהוא לאו הנתק לעשה.
המצוה קי"ז לעזוב לקט [סהמ"צ לר"מ עשין קכ"א] שנאמר [ויקרא כ"ג כ"ב] ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. לקט הוא מה שנופל בשעת קצירה או מה שנופל מידו כשמקבץ השבלים [פאה פ"ד מ"י, רמב"ם מתנות עניים פ"ד ה"א] ואמרו רבותינו [פאה פ"ו מ"ה] שתים לקט שלש אינן לקט כי עד שתים אינו מקפיד בעל השדה ומתיאש ממנו.
האזהרה קע"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ט, מאכלות אסורות פ"ב הכ"ג] הוזהרנו מלאכול אי זה שרץ שיהיה מבלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אמרו ית' [ויקרא י"א מ"ג] אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ [השורץ] ולא תטמאו בהם ונטמ(א)תם בם, זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כמו אסור כולל, ולזה מי שאכל דבר משרץ הארץ לוקה שתים. א' משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל [שם שם מ"ד] ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ [חסר כאן, ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים אחת משום וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו (דברים י"ד י"ט) ואחת משום אל תשקצו]. ואם אכל אדם ב"ח אחד בעצמו ויהיה זה הבעל חי מעופף ומשריץ על הארץ עד שיהיה [וכן ברמב"ן שורש ט'] שרץ העוף ושרץ הארץ יהיה חייב עליו ארבע מלקיות, ואם יצטרף לזה שיהיה גם כן משרץ המים יתחייב עליו שש מלקיות, החמשי משום דג טמא שבא בו [ויקרא י"א י"א] מבשרם לא תאכלו, והמלקות הששי משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, כי הוא גם כן כולל שרץ המים, ואין אתנו כתוב באסור שרץ המים זולת אמרו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ומפני אלה העקרים אמרו בגמ' מכות [ט"ז ע"ב] אכל פוטיתא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. וזה הפירוש שפירש כל מי ששמעתי מאמרו או ראיתי דבורו בזה הלשון שהוא אכל פוטיתא, וזה פירוש בלתי אמתי לא ימשך ולא ישלם אלא על חלוף העקרים האמתיים שבא עליהם המופת בלתי לשון התלמוד, וזה כשנתבונן במה שהקדמנוהו הנה תמצאם שחייבו שלש מלקיות מלאו אחד והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ. והנה נתבאר בטול זה וזהו לא יתחייב שתי מלקיות על לאו א' בשום פנים, כמו שבארו בגמ' חולין [ק"ב ע"ב]. וכבר אנחנו קדמנו זה העקר ובארנוהו פעמים רבות [בהקדמה לסהמ"צ השורש התשיעי, ועי' לא תעשה כ"ו, ס', צ"ד ועוד] והנה יבואוך ממנו משלים כמה שעתיד [עי' ל"ת קצ"ד, שי"ח, שי"ט]. והמאמר האמתי שאין ספק בו הוא כי מי שאכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ לוקה שלש בלבד, א' [משום] שרץ העוף שנתבאר בו הלאו, וא' משום שרץ הארץ שנתבאר בו הלאו, וא' משום בל תשקצו את נפשותיכם [נשמט כאן שגם שרץ המים גם כן בכלל כל שרץ כאומרו] בכל השרץ השורץ על הארץ. ואם אכל שרץ הארץ בלבד לוקה א' משום שרץ הארץ, וכן לוקה א' על שרץ העוף משום שרץ העוף וכן על שרץ המים לבד לוקה א' משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ולא בהיות זה הלאו כולל שרץ הארץ יהיה חייב על שרץ הארץ שתים, כי אלו באנו אלף לאוין מבוארים כלם בשרץ הארץ לא נתחייב עליהם זולתי מלקות א', כי הם נכפלו כלם בענין א' בעצמו. ואלו [צ"ל ואפילו] אמר שרץ הארץ לא תאכל שרץ הארץ לא תאכלו שרץ הארץ לא יאכל בזה אלף פעמים, לא חייבנו עליו זולתי מלקות אחד. התראה שאלו שהשרישו זה העקר החלוש יאמינו שמי שלבש שעטנז לוקה שתים מפני שבאו ב' לאוין מבוארים, איני רואה שיאמרו זה, אבל יגנוהו אלו אמרו אדם, ולא יגנו אמרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים, אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום בל תשקצו. וזה מבואר מאד בענין שלא יתעלם מן החרש האלם. ואשוב להשלים הכונה אשר התחלתי באורה, ונאמר כי כשיזדמן שיתילד ב"ח בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירת, ויצא לאויר העולם ואעפ"י שלא נגע בשטח הארץ, האוכלו חייב מלקות אחת, כי בא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שקודם זאת. ואם השריץ על הארץ והלך בה חייב על אכילתו שתים א' משום השרץ השורץ וגו' לא תאכלום כי שקץ הם, וא' משום השרץ השורץ וגו' שקץ הוא לא יאכל. ואם יזדמן על זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שקדם זכרם והשלישי משום בל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואם יצטרף על זה שיהיה מעופף חייב עליו מלקות רביעי, משום וכל שרץ העוף טמא הוא [לכם] לא יאכל[ו] [דברים י"ד י"ט, ועי' ל"ת קע"ה]. ואם יצטרף עם זה שיהיה שט על פני המים עם היותו עף כמו שנראה תמיד במינים רבים, חייב עליו חמש מלקיות, זה משום שרץ המים שבא לאו כולל אותו. והוא אמרו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם. ואם יצטרף על זה שיהיה הבעל חיים בעצמו המתילד עוף [גם כן] חייב עליו מלקות ששי, משום [ו]את אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו [ויקרא י"א י"ג, לא תעשה קע"ד]. ולא תרחיק היות עוף מעופש הפירות, כי אנחנו רואים תמיד עופות מתהוין מן העפושים יהיו יותר גדולים מן הלוזים הגסים. ולא תרחיק היות דבר א' בעצמו הוא עוף טמא, והוא שרץ העוף כי זה בלתי רחוק, שאפשר שיהיה לו עניני העוף ופעולותיו, ועניני השרץ ופעולותיו, הלא תראה פרושי הקודמים כלם כבר מנו בכלל אלו (השני) [השש] מלקיות דג טמא ושרץ המים, וזה גם כן אמת לא ארחיקהו, כי זה אפשר שיהיה דג טמא ושרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו פוטיתא, כי הוא עוף ושרץ המים ולזה חייבין עליו ארבע. וזאת הנמלה הנזכרת הנה היא הנמלה המעופפת המתילדת מעפוש הפירות שאינה פרה ורבה וחייב עליה אחת משום שרץ הפורש מן האוכל ואחת משום שורץ על הארץ ואחת משום שרץ העוף ואחת משום שרץ המים. והצרעה המתילדת מן העפוש גם כן נוספת אל היותה עוף ושרץ העוף ולא ימנע היות הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העוף והשרץ מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל עמי הארץ שאין ידיעה להם בטבע, אבל יחשבו שכל מין ומין אי אפשר שיתהוה איש מאישיו אלא מזכר ונקבה מפני שהם רואים לעין שהענין ברוב כך הוא. ושמור אלו העקרים והבן זה הענין כי הוא דבר דבור על אופניו. וכבר בארתי לך הענינים שבהם תסתכל ותאמר זה הבעל חיים חייב על אכילתו כך וכך מלקות, וזה לא יתחייב עליו כי אם כך. ומאלו הכתובים יתבאר לך שמי שאכל ב"ח בכללו לא נשגיח בו בשעור, ולא נאמר בו יש בו כזית, אבל אלו אכל יתוש אחד לוקה שלש משום השרץ השורץ ומשום השרץ הרומש ומשום שרץ העוף. וכבר אמרנו גם כן עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם מי שמשהא נקביו [מכות ט"ז ע"ב, רמב"ם פי"ז הל"א]. וכן מאן דש[תי] מיא בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. והוא ההקש [רמב"ם פ"ב הכ"ט] באכילת הלכלוכין ושתיית הדברים המלוכלכין אשר ימאסום נפשות רוב בני אדם. שכל זה מוזהר ממנו, אבל לא יתחייב מלקות עליו, כי פשטיה דקרא אמנם הוא בשרץ לבד, ואמנם נכה על זה מכת מרדות. הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנוהו שזה הכתוב שהוא אל תשקצו וגו', אמנם הוצאנו ממנו אסור שרץ המים בלבד שלא בא בו לאו מיוחד זולת זה והבן זה, ע"כ. והנה כבר בארנו ענין אסור מאכלות אסורות, ומה שנרחיב הנה בבאור כי מה שלא באה אזהרה באכילת הלכלוכין באשר הוא דבר לא יצטרך לאזהרה, והוא בכלל אסור בעלי חיים המשוקצים, שהדברים המכוערים אכילתם מרוחקת בטבע אל האדם ולא יצטרך לאזהרה, כמו שלא יצטרך למצוה לצאת חוץ, כמו שבארנו במצוה קצ"ד ממצות עשה. ולכונה שכתבנו שעקר אסור מאכלות אסורות הוא לטהרת הנפש בא בלשון אזהרות אלו אל תשקצו את נפשותיכם. ומה מאד העירו רבותינו באמרם על האזהרה שבאה באלה הענינים, והוא אמרם [יומא ל"ט ע"א] אל תטמאו בהם ונטמאתם בם, כל המטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה, וטומאת מטה ולמעלה הנאמר בדבר זה הוא טומאת הגוף המיוחד למטה, וטומאת הנפש המיוחד למעלה וזה מבואר. וכן דרשו [יומא שם] ונטמתם בם שהעברה מטמטמת לבו של אדם. מאמרו ונטמתם בם שהוא בלא אלף מלשון נטמינו בעיניכם [איוב י"ח ג'], וזה מבואר הכונה במה שכתבנו.
האזהרה קנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ג, מאכלות אסורות פ"י הי"ט] הוזהרנו מלאכול הטבל. והוא הדבר שלא הוציאו ממנו תרומות ומעשרות. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב ט"ו] ולא תחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והעובר על זה ר"ל אוכל טבל, חייב מיתה בידי שמים. (וההעהרה) [וההערה] על זה מאמרו הנה לא יחללו. ואמר בתרומות [במדבר י"ח ל"ב] ואת קדשי בני ישראל לא יחללו ולא ימותו. ויליף חלול חלול מתרומה שהיא עון מיתה כמו שבארנו. ולשון גמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את וגו' את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר [חסר ויליף חלול חלול מתרומה רוצה באמרו בעתידים לתרום]. כאלו אמר לא יחללו קדשים שהם עתידים להרים אותם לה'. והוא אמרו "אשר ירימו" לעתיד. ואחר זה הפסוק אמר [שם שם ט"ז] והשיאו אותם עון אשמה באכלים את קדשיהם. ובגמ' מכות [ט"ז ע"ב] אמר [יכול] לא יהיו חייבים אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון [ולא] (ו)מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין, ת"ל [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר [שם כ"ו י"ב] ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני. ואמר רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך שזה כלו למלקות. אמנם עון מיתה אינו כי אם בתרומה גדולה ותרומת מעשר, שהאוכל מעשר ראשון קודם שיוציא ממנו תרומת מעשר חייב מיתה. והוא אמרו ית' ללוים כשצוה להוציא מעשר מן המעשר, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזאת אזהרה מלאכול מעשר ראשון בטבלו, ולזה חייבין עליו מיתה כמו שנתבאר במסכת דמאי. והפירוש עולה בידנו מכל זה הוא שהאוכל טבל קודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה. ואזהרותיה מאמרו ולא תחללו את קדשי בני ישראל כמו שבארנו במצוה הזאת. ומי שיאכל הטבל אחרי יציאת התרומה קודם לכל המעשרות חייב מלקות, ואזהרתיה מהכא לא תוכל לאכול בשעריך. ושמור זה שלא תטעה בו, ע"כ. כונת אזהרה זו שאלו היה יכול לאכול ממנו קודם ההפרשה אולי ישכח הדבר, לפיכך באה בו אזהרה שלא יאכל ממנו עד שיפריש מה שמחוייב ממנו להפריש. ובא ענש מיתה באוכל טבל קודם הפרשת תרומה גדולה או קודם הפרשת תרומת מעשר לשתי סבות, האחת שלחם הכהנים הוא לחם קדש ואם יאכל ממנו קודם ההפרשה, כאלו אוכל מן התרומה אחר ההפרשה, והשנית, כדי שלא יזלזל בדבר וימהרו להפריש ממנה מה שראוי להפריש, אך מעשר ראשון ומעשר שני לא בא בהן עונש מיתה כי מעשר ראשון היה ידוע להם שהיה לפי חלקם המגיעם בארץ לפיכך לא יערבנו. ומעשר שני היה אכול לבעלים, אמנם התרומה היא להיות טרף לכהנים משרתי ה'.
<h2>דף יז.</h2>
האזהרה קמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ז, מעה"ק פי"א ה"ד] הוזהרנו מלאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמים. והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך וגומר ונדבותיך. כאלו יאמר לא תוכל לאכול נדבותיך. ובאה הקבלה [ספרי פיס' ע"ד ומכות] לא בא הכתוב אלא (לאכול) [לאוכל] תודה ושלמים לפני זריקת דמים שהוא עובר בלא תעשה וזה גם כן לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו מלאכול השלמים לשמחת גופנו עד שנעשה מה שבו לתענוג נפשנו, ר"ל מה שבהן מן ההערה בזריקת הדמים.
האזהרה קמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ה, פי"א מהל' מעשה הקרבנות ה"ה] הוזהרנו מלאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה ואפילו לכהנים, והוא אמרו הנה בפסוק זה [דברים י"ב י"ז] בקרך וצאנך [נשמט כאן קטע מחמת הדומות, כאלו אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך בקרך וצאנך, ובא הפרוש ועי' ספרי פיס' ע"ב] לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שעובר בלא תעשה, ולוקה. וכן אוכל קדשים קלים חוץ לחומה לוקה גם כן. כמו שנתבאר בגמרא מכות [י"ז ע"א במשנה] כי האוכל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכול בשעריך קרינא ביה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שכתבנו, ולפי מעלת הקדשים בא מקום אכילתן חלוק זה מזה.
<h2>דף יז:</h2>
האזהרה קמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ו, מעה"ק פי"א ה"א] הוזהרנו מלאכול כלום מבשר העולה, והוא אומ' ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור, ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' ע"ד, מכות י"ז ע"א] נדריך זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך כי כל [אוכל] עולה בין קודם זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים בין לפנים מן הקלעים בין חוץ מן הקלעים שהוא עובר בלא תעשה. וזה הלאו הוא אזהרה לכל מועל. והעובר על אזהרה זו. ר"ל אשר יאכל מבשר עולה או אשר יהנה משאר קדשים שחייבים עליהם מעילה אם היה מזיד חייב מלקות ואם היה שוגג יקריב קרבן מעילה וישיב מה שנהנה בו ויוסיף חומש כפי מה שנתבאר במסכת מעילה. ובתשיעי מסנהדין [פ"ד ע"א] אמרו הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, והביאו ראיתם על זה מאמרו ומתו בו [ויקרא כ"ב ט'] [בו] אמר ולא במעילה, ע"כ. וכונת אזהרה זאת מבוארת שאחר שהעולה כלה כליל לפי המכוון בה הוזהרו הכהנים שלא לאכול דבר ממנה. וכן למעלת הדברים הקדושים הוזהרנו שלא להינות מהם. ומאשר הנהנה בגופו מענין ההקדש הוא עון גדול חייב מלקות במזיד ובשוגג קרבן מעילה. ולמען יזהר מאכילתו גם כן מוסיף חומש על מה שאכל.
<h2>דף יח.</h2>
האזהרה קמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ב, פ"ב ממע"ש ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלם. והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, והאוכל לוקה, ולפי התנאי שנתבאר במעשר דגן.
האזהרה קמ"ג לר"מ [סהמ"צ ל"ת קמ"ג, מע"ש פ"ב ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של יצהר [חוץ לירושלם]. והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. והאוכל חייב מלקות ולפי התנאי הקדום במעשר דגן. ואולי תרחיק היותנו מונים מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר לשלשה מצות, שהוא יודע שאם אכל שלשתן לוקה על כל אחד ואחד, כי זה הלאו שבזה הפסוק אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו ואמנם הוא לחלק. ובבאור אמרו בגמרת מכות [צ"ל כריתות ד' ע"ב] אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחד ואחד. וכי לוקין על לאו שבכללות קרא יתירא כתוב [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' למה לי למהדר ולמכתבינהו לכלהו שמע מינה לחלק. ובגמרא מכות [י"ח ע"א] אמרו מכדי כתוב ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכול [אותם] בשעריך. למה לי לפרושנהו לכולהו ש"מ ליחודי לאו לכל אחד ואחד. הנה נתבאר מכל מה שהוזהר ממנו בזה הפסוק כי כל ענין וענין לאו בפני עצמו. ואשוב להשלמת שאר הלאוין שכוללן הפסוק, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרות אלו למעלה.
<h2>דף יח:</h2>
האזהרה קמ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ח, פי"א ממעשה הקרבנות ה"ח] הוזהר הזר מאכול בשר קדשי הקדשים, והוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] וזר לא יאכל כי קדש הם, אבל אינו חייב מלקות עד שיאכל בעזרה אחר זריקת דמים [מכות י"ח ע"ב], ע"כ. כונת אזהרה זו שקדש הקדשים הוא לחם ה' נתן למשרתיו לאכול. ולא באה אזהרה אלא באוכל בעזרה אחר זריקת דמים. שאז הם קדשי ה'. אמנם מה שלא באה מיתה באכילת זר קדש הקדשים כמו שבא עונש בתרומה ובבכורים. שאין הערת קדשים כהערת תרומה ובכורים, שהתרומה והבכורים להערת הראשיות לה'. עם הכונה גם כן שקדש הקדשים במעט אזהרה יזהר מהם הזר לפי שהם בעזרה, ושם הכהנים שהם זריזים ולא יניחום לאכול, אבל התרומה והבכורים שהם ברשות ישראל בא בהן ענש מיתה, לתכלית האזהרה שלא יקפוץ ידו מלתתם לכהן כאשר ידע הענש הגדול שיש באכילתו.
<h2>דף יט.</h2>
האזהרה קמ"ח לר"מ [סהמ"צ ל"ת קמ"ט] הוזהרנו מלאכול הבכורים [מחוץ לירושלם] והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך. ובאה הקבלה ותרומת ידך אלו הבכורים, כי הוא לא הניח בזה דבר שהוא טעון הבאת מקום שלא זכרו בבאור ואמר בכלל ותרומת ידך (א"כ) אלו הבכורים, בלא ספק אשר באר בהם שטעונין הבאת מקום, אמנם התרומה ידוע שהיא אינה טעונה הבאת מקום ואיך הזהיר מלאכלה בשעריך. ולשון ספרי לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים שלא קרא עליהם שהוא עובר בלא תעשה. וכבר נתבאר בסוף מכות [י"ט ע"א] שאינו חייב עליהם אלא קודם שיניחם בעזרה, אמנם משיניחם בעזרה הוא פטור עליהם אף על פי שלא קרא. ויש בבכורים התנאי אשר במעשר שני, ר"ל שאין חייב עליהן עד שיראו פני הבית, וכשיאכל מהם אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה נתחייב במלקות בלבד אם היה כהן, אמנם ישראל הוא חייב מיתה בידי שמים כל זמן שאכל הבכורים ואפילו אחר הקריאה [רמב"ם בכורים פ"ג ה"א] ובבאור אמרו [בכורים פ"ג מ"א] התרומה והבכורים חייבין עליהם חומש (ו)מיתה ואסורין לזרים, ואם אכלם בזדון חייב מיתה ובשוגג מוסיף חומש, כדין התרומה בשוה, כי אחר שקראה ית' תרומת ידך נתחייבו לה דיני התרומה. וראוי לך שתבין הנה הבנה טובה עד שלא יתערבבו עליך הענינים, וזה כי הכהן כשאוכל הבכורים משראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה. ואזהרתיה מהכא לא תוכל לאכול וגו' ותרומת ידך וגו' כמבואר בגמרא מכות כמו ישראל במעשר שני שלוקה על אכילתו חוץ למקום ואעפ"י שהיא שלו. אמנם ישראל כשיאכל הבכורים באי זה זמן שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרתיה [שם פסוק י'] מכל זר לא יאכל קדש, ע"כ. כונת אסור הבכורים לזר מבוארת לפי שהן ניתנים לכונה שבארנו במצות עשה [קכ"א]. ואין נאכלין אלא לכהנים משרתי ה'. ומה שלא חלה עליהן קדושה עד שיראו פני הבית לכונה שבארנו בענין מעשר שני [מ"ע קכ"ה]. ומה שהוזהרו הכהנים שלא יאכלו מהם קודם הנחה בעזרה כדי שלא תבטל ההערה שיש בבכורים. אמנם אחר שהונחו בעזרה תהיה בהם הערה בהבאת הראשית לה' שהוא ראשית הכל. ואמנם לא באה מיתה באכילת הכהן קודם הנחה בעזרה אחר שיש לו בהן התר אבל מכל מקום חייב מלקות באשר בטל ההערה שבהם. אמנם זר האוכלם במיתה לפי שהם ראשית כמו התרומה ולא הותרו לו לעולם.
<h2>דף יט:</h2>
האזהרה ק"נ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"נ, פ"ג ממע"ש ה"א] הוזהרנו מלאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלם עד שיפדה. כי העקר אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלם. כמו שנתבאר במכות והאזהרה על זה אמר ית' [דברים כ"ו י"ד] ולא בערתי ממנו בטמא. ובאה הקבלה [י"ח ע"ב] בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ובגמרא מכות נתבאר גם כן שהמעשר והבכורים אסור לבער מהם בטומאה ואפילו [צ"ל והאוכלן] בטמאת עצמן לוקה, אבל בתנאי שיאכל זה המעשר בטומאה בלא פדיון ואז לוקה כמו שבארנו, ע"כ. כונת אזהרה זו כי מעשר שני היה לו קצת קדושה שלא היה נאכל אלא בירושלם, וכל הדברים הקדושים אינן נאכלין אלא בטהרה, כדי שיהיו הערה לטהרת הנפש. וכבר בארנו שקדושת מעשר שני היותו נאכל בירושלם לכונות שכבר כתבנו במצות עשה [קכ"ה].
האזהרה קמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"א, פ"ב ממע"ש ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם. והוא אמרו ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. ומי שאכל מעשר שני בלא פדיון לוקה. אך לפי התנאי שנתבאר בסוף מכות [י"ט ע"ב] והוא שיאכלנו אחר שראה פני הבית קודם הגיעו לירושלם, והוא אמרם שם מאימתי חייבין עליו משיראה פני הבית, ע"כ. כבר בארנו במצות עשה [קכ"ה] כונת מעשר שני ואכילתו בירושלם, ומפני שלפעמים יצטרך לאכלו חוץ לירושלם הוזהרנו שלא לאכלו בלא פדיון. אמנם מה שאין חייבים עליו עד שיראה פני הבית כי לא יוכל האדם להשמר שלא יאכל מפירותיו בעת לקיטתן.
<h2>דף כ.</h2>
האזהרה מ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ד, הל' ע"ז פי"ב ה"ז] הוזהרנו מלגלח הזקן, והוא חמשה חלקים, הלחי העליון [מצד ימין] והלחי התחתון מצד שמאל ושבלת הזקן. ובאה האזהרה בהן בזה הלשון [ויקרא י"ט כ"ז] לא תשחית את פאת זקנך. ר"ל שלא תגלח ואפילו פאה אחת מכל הזקן. ובא הפי' שהן חמש פאות כמו שחלקנו. והוא שחייב חמש מלקיות כשיגלח הכל ואפילו גלחן בבת אחת. ולשון המשנה [מכות פ"ג מ"ב] על הזקן חמשה שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטן. ר' אליעזר אומר אם נטלן כלן כאחד אינו חייב אלא אחת. ואמר בתלמוד [מכות כ"א ע"א] אלמא קסבר ר' אליעזר אחת היא. וזו אם כן ראיה מבוארת שתנא קמא יאמין שהם חמשה לאוין. וזה גם כן היה רוב כומרי עבודה זרה שהוא כמו שהוא היום מפורסם מנוי כומרי ארץ אדום שהם מגלחים זקנם. ואשר חייב שלא תמנה בחמש מצות היות האזהרה עליה בלאו אחד כפי מה שבארנו, במצוה שלפניה, ע"כ. כונת שתי אזהרות אלו מבוארות בלשון הר"ם, ואעפ"י שיש הערה אחרת בגלוח והשחתת הפאות. שפאה הוא מיוחד לראש הדבר שהוא לו פאה. ובאו מצות אלו בראש ובפנים לכונה זו ובראש המוח שבו חדרי השכל, וקרוב לדבר זה שמעתי מקצת המבארים. אמנם דעת הר"ם נראה לפי שאינו נוהג בנשים, וכן כתב אחד מבעלי העיון שהיתה מצוה זו לאנשים ולא לנשים לפי שזה היה מיוחד לכומרי עבודה זרה שהיו אנשים ולא נשים.
האזהרה קע"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"א, ע"ז פי"ב הט"ו] הוזהרנו מלתלוש שער ראשנו על המתים, כמו שיעשו הסכלים הכופרים, והוא אמרו [דברים י"ד א'] ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ונכפלה זאת האזהרה ואמר [ויקרא כ"א ה'] לא יקרחו קרחה בראשם להשלים המשפט. וזה שמאמרו בין עיניכם, היינו אומרים שקדקד הראש בלבד יאסר, ולכן באר ואמר לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים. ואילו אמר גם כן לא יקרחו קרחה בראשם בלבד היינו אומרים בין על המת בין שלא על המת, ולכן באר שם [ספרי דברים פיס' קס"ג, קדושין ל"ו ע"א] למת. וכל מי שיגלח מקום מראשו בתלישת השער על המת הן יהיה כהן הן יהיה ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת. וכן כפלו בכהנים פאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, אמנם בא להשלים תשלום המצוה כמו שנתבאר בסוף מכות [כ"א ע"א], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שכתבנו באזהרת מ"ה, אמנם כפל אזהרות אלו בכהנים, והוא להשלים המשפט כמו שבאתנו הקבלה האמתית. ואשר יראה לנו שמה שלא בארו כל המשפט בלאו אחד ובכלל אחד, ר"ל בכלל ישראל עד שלא יצטרך לפרש בכהנים להשלים המשפט, כי לבאר דבר מה באו אזהרות בכהנים, והכונה אצלי כי באה אזהרת פאת זקנם לא יגלחו בכהנים לפי שגלוח פאת זקן היה מיוחד לכומרי עבודה זרה ואולי יחשב שיהא זה הענין בעצמו בכהנים משרתי ה' כמו שאנחנו רואים שנצטוו הכהנים בפריעת הראש והיינו אומרים כי האזהרה שבאה בישראל הוא שלא ידמו לכהנים משרתי ה', לפיכך באה אזהרה מיוחדת לכהנים, בגלוח פאת זקן לבאר שהאזהרה היא כוללת הכהנים והישראלים שלא להדמות לכומרי עבודה זרה. ואפשר שלכונה זו בעצמה באה אזהרת הקרחה והשריטה, כי זה היה מיוחד לכומרי עבודה זרה. ואפשר שהיה להערה אצלם שמשחיתים ומחבלים גופם לעבודת אליליהם וזה מה שלא רצה ה' בכהנים משרתיו. ונשוב להשלים באור האזהרות שבאו שלא לעשותן על מת. הוזהרנו מענין הגדידה כמו שבאר במקומו [מצות לא תעשה מ"ד מ"ה]. כי ידוע הוא כי בני אדם יעשו קצת פעולות על רוב יגונם מהם יקרעו בגדיהם ולא יגעו בגופם, ומהם יפעלו יותר ביגון או בכעס ויתלשו שערם, ומהם יפעלו ביותר הפעלות ויכו ויחבלו עצמם. והוזהרנו מן השנים שהם בגוף האדם, ונצטוינו בקריעה בעת האבלות לכונה שכתבנו באזהרה מ"ה, לפי שהוא רוב הפעלות האדם ביגון, ובאו אזהרות הגדידה והקרחה על מת. אמנם הקרחה והשריטה על ענין אחר, אעפ"י שהוא דבר שנוא אצל ה' אינו דבר מצוי כל כך, ולפיכך אמרו רבותינו [מכות כ"א ע"ב, רמב"ם הט"ז] הקורע או השורט בבשרו על אבוד ממונו, או על דבר אחר שלא על מת פטור.
<h2>דף כ:</h2>
האזהרה ל"ט [סהמ"צ לר"מ ל"ת ל"ט, רמב"ם ע"ז פי"ב ה"י] לא יהיה כלי גבר על אשה [דברים כ"ב ה']. האזהרה מ' לא ילבש גבר שמלת אשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת מ', רמב"ם שם]. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ו] וכי בא הכתוב ללמדנו שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה בצבעונין, ת"ל תועבה דבר המביא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתכסה בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה מניין. ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה האיש שלא יתכסה בתכשיטי נשים מנין ת"ל לא ילבש גבר שמלת אשה. בכלל אזהרה זו גם כן לפי מה שבאה הקבלה [נזיר נ"ט ע"א] שאסור לאיש לתקן כתקוני הנשים והוא שלא יעביר שער בית השחי ובית הערוה, או שילקט שערות לבנות מתוך שחורות או שיצבע שערו [מכות כ' ע"ב]. זה הכלל כל דבר שיעשה האדם להתקשט בו בקשוטי נשים אסור מן התורה או מדברי סופרים לפי שזה יבוא להמשך אחר חומרו, והאדם לא נברא כי אם להתקשט בקשוטי האיש ירא את ה' ולהתנאות לפניו במצות. וכן כשהאשה מתקשטת בקשוטי האיש כגון בכלי מלחמה וכיוצא בו, הוא דבר המביא לידי תועבה שתרגיל לישב בין אנשים. כתב הר"ם בספר המצות [ל"ת מ'] ודע שזה מעשה, ר"ל היות הנשים מתנאות בנויי הגברים (או) או הגברים בנויי הנשים כבר יעשה להעיר הטבעים לזנות כמו שמפורסם אצל האומות. וכבר יעשה למינים מן העבודה לע"ז כמו שמבואר בספרים המונחים לזה, והרבה שיתנו בעשיית קצת הטלסמאות ויאמרו אם היה המתעסק בו איש ילבש בגדי אשה ויתנאה בזהב ופנינים וכיוצא בזה, ואם תהיה אשה תלבש שרין ותתחזיין בברזל וזהו מפורסם מאד אצל בעלי זה הענין.
האזהרה מ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ג, הל' ע"ז פי"ב ה"א—ו'] הוזהרנו מלגלח השני צדעים. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט כ"ז] לא תקיפו פאת ראשכם. והוזהרנו על זה כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה מגלחין צדעיהם בלבד, ולכן הוצרכו לבאר במסכת יבמות [ה' ע"ב] ואמר הקפת כל הראש שמה הקפה, כדי שלא תאמר שתכלית מה שנאסר הוא גלוח הצדעים ועזיבת שאר השער כמו שעושים כומרי עבודה זרה. אמנם כשיגלח הכל אין בזה הדמות להם, והודיעונו שלא יותר גלוח הצדע לא לבדו ולא עם כל הראש. ויתחייב מלקות על כל צדע מהם, וזה לוקה שתים ואם גלח כל ראשו. ואשר יתחייב שלא נמנה זה בשתי מצות אעפ"י שלוקה שתים, כי אין בהם שני כתובים תחת לאו אחד, כי הוא אלו אמר לא תקיפו פאת ראש ימין ופאת ראש שמאל ומצאנום ז"ל שחייבו עליהם שתים, אז היינו מונין אותן בשתי מצות כמו שמנינו הדומה להם, אמנם להיותו דבור אחד וענין אחד היא מצוה אחת. ואעפ"י שבא בפי' שזאת האזהרה כוללת חלקים מתחלפים, ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחוייב שתהיינה מצות הרבה.
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה מ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ה, ע"ז פי"ב הי"ב וי"ד] הוזהרנו מלשרוט גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, והוא אמרו ית' [דברים י"ד א'] לא תתגודדו לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות אמרו [כ"א ע"א, רמב"ם שם הי"ג] שריטה וגדידה אחת היא. ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז ביד פטור בכלי חייב. כמו שבא בספרי הנבואה [מלכים א' י"ח כ"א], ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. וכבר אמרו שבכלל זאת האזהרה גם כן מהתחלק האמונות והתחלפות הקהלות. אמר [יבמות י"ג ע"ב] לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הוא כמו שבארנו מאמרו לא תעשו חבורה על מת וזה כמין דרש. וכן אמרו ז"ל [סנהדרין ק"י ע"א] כל המחזיק במחלקת עובר בלאו שנאמר [במדבר י"ז ה'] ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואמנם גופיה דקרא הוא על האיום. וכפי מה שבארוהו חכמים הוא הרחקה ולא אזהרה, כי הם בארו כי ענין זה המאמר שה' ית' אומר כי אשר יחלוק על הכהנים ויחזיק בכהונה בעתיד מן הזמן לא יחול בו מה שחל בקרח ולא יהיה ענשו השקיעה, ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת כמו שאמר ית' למשה [שמות ד' ו'] הבא נא ידך בחקך וכמו שנתבאר בעזיה [דה"י ב' כ"ו], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יעשה זה לעבודה זרה ממש מבואר הוא שענשו גדול. אמנם יראה לי שגם אם [אולי צ"ל, לא] יעשה לעבודה זרה אסור, ואעפ"י שבדברי רבותינו נאמר בביאור ע"ז, אפשר שהכונה בו כשיעשה כדרך עובדי עבודה זרה אפילו לעבודת ה' לפי שזה דעת נפסד, כי בעלי זה הדעת יחשבו שאליליהם ישגיחו בהם וירחמו עליהם בהרימם קולם, או כאשר הם מתגודדים ומצטערים בעבודתם כמו שנראה בענין נביאי הבעל, כשהיו אומרין הבעל עננו שהיו מרימים קול ומתגודדים כמשפטם [מלכים שם]. והקרוב אל ה' ועבודתו הוא בעבודת הלב, ר"ל בעיון שכלי לא בהרמת קול ועבודה גופנית. וכבר ידעת מה שאמרו [ברכות כ"ד ע"ב] המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וידעת גם כן מה שאמרו בענין הנזירות [נזיר י"ט ע"א] המצער עצמו נקרא חוטא, ואין צריך לומר שמי שחובל בעצמו, כי אלו הדעות עומדים מנגד ומונעים כונת העבודה השכלית שהיא העיון האמתי. וכן הגדידה למת הוא דעת נפסד, כי החובל כאשר יחבל בעצמו על מתו יורה על הכפירה בהשארות הנפש ולצאת הכונה בא בענין אזהרות אלו בנים אתם לה' אלקיכם [דברים י"ד א']. הכונה בו כי אין ראוי לכם לעשות המעשים האלה על מת, לפי שהקרבה האמתית היא מצד שאתם בנים לה' אלקיכם. עם הכונה בזה גם כן שהמצער עצמו יותר מדי על מתו הוא חסרון שכלו אחר שאין בזה לא תקנה ולא תחבולה. יש בו קצת בעיטה במעשה ה', וקרוב לכונה זו בארו האבן עזרא [לדברים שם] בזה הלשון וטעם בנים אתם אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, ע"כ. אמנם באה מצות האבלות בענין והחי יתן אל לבו [קהלת ז' ע"ב] למען ישתדל בענין הקיים הנצחי כמו שבארנו במקום המצוה [מצוה ק"ז] ואמנם הקריעה היתה לעשות נחת רוח להפעלות יגונו. כדרך שלהרחקת הגדידה והשריטה למת בא ענין הקריעה. ומה שבאה הקבלה האמתית אמרם [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דעביד נחת רוח ליצרו. ואפשר בענין שריטה שעל המת בין ביד בין בכלי חייב, לפי שלרוב הפעלות יגונו יגדוד וישרוט גדידה נרשמת אפילו ביד מה שאין כן במתגודד לעבודה זרה שאין לו הפעלות כל כך. ומה שרמזו בזאת האזהרה ענין אסור חלוקת הדעות כאמרם לא תעשו אגודות אגודות היא על צד הרמז כמו שכתב הר"ם. ויש בו הערה גם כן מצד ענין האזהרה, כי התחלפות הדעות הן מכות נרשמות בנפש האדם כי כל אשר יתן אדם דעתו בעצות הוא חובל בנפשו חבורה נרשמת. ותורתנו השלמה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
האזהרה מ"א [סהמ"צ לר"מ ל"ת מ"א, רמב"ם פי"ב מהל' ע"ז הי"א] וכתבת קעקע לא תתנו [ויקרא י"ט כ"ח]. כתובת קעקע הוא שדרך אותן המיוחדים לעבודה זרה שהיו שורטין על בשרם, וממלאים מקום השריטה מאחד ממיני צבעונים. והזהירה תורתנו השלמה שלא נעשה זה בשום צד, גם לא יהיה לעבודה זרה, כדי להרחיק עצמנו ממנהגיהם. ואינו לוקה מן התורה עד שיכתוב קעקע שיהיה דבר עומד ונכר.
האזהרה מ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ב, רמב"ם הל' כלאים פ"י] הוזהרנו מללבוש הבגד הארוג מצמר ופשתים. כמו שהיו לובשים אותו כומרי עבודה זרה בזמן ההוא. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י"א] לא תלבש שעטנז. וזה מפורסם אצל פרושי החורי אשר במצרים, ע"כ. וטעם אזהרה זו מבואר בלשון הר"ם ובדרך זו בארה בספר המורה [מו"נ ח"ג פל"ז]. ולפי מה שמצאתי במדרשים נתעוררתי בענין אחר בכונת הכלאים, ואולי הכל עולה לכונה אחת. אמרו ברבה רבתי קין הביא ממותר מאכלו קליות זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגוזו לצמר. אמר ר' יהושע בן קרחא אמר הקב"ה לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, ואפילו באריגת הבגד שנאמר לא תלבש שעטנז. ובפרשת נ"ט אשת חיל מי ימצא [משלי ל"א י'] זו שרה אמנו וכו' דרשה צמר ופשתים שתבעה הפרש לעולם בין יצחק וישמעאל, כשם שצמר ופשתים אינן מתחברים יחדו שנאמר [בראשית כ"א י'] ותאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת וגו'. ובאור רמזים אלו כי ידוע הוא כי מנחת הבל נרצית לה' ומנחת קין לא נרצית וכן ידוע שיצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה, והמשיל מנחת קין והבל לחבור צמר ופשתים, והפרש בין יצחק וישמעאל לאזהרת צמר ופשתים שלא יתחברו יחד. וכן הוזהר חבור בעלי חיים יחד, ר"ל שלא לחרוש בשור ובחמור. ולפי פסק הר"ם [רמב"ם כלאים פ"ט ה"ז] שהוא העקר אינו חייב אלא בהמה טהורה עם בהמה טמאה. לעורר שלא יחבר האדם החי הטהור עם החי הטמא אבל ירגיש בהבדל שביניהם. וכן בבגד הוזהר (שלא הוזהר) הבא מבעלי חיים עם הבא מן הצומח מן האדמה, לכונה זו בעצמה. וזה מבואר אל מנחת קין והבל, והתחברות יצחק וישמעאל. ויש קצת הוראה במלת שור על העיון וחמור על החומר. ומלת צמר על החום המיוחד אל דקות העיון, ומלת פשתים על הפשיון והגסות. ובענין הזריעה הוזהרו כלאים, שברוב הכלאים הוא מן החטים והשעורים, שהאחד מאכל בהמה והאחר מאכל אדם. לזאת ההערה בעצמה. ויותר הערה בענין אסור כלאי הכרם שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [קדושין ל"ט ע"א]. ויש בזה התערבות מאכל האדם והבהמה והדבר המיוחד למזון הנפש והוא היין. ואפשר שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה כמו שכתב הר"ם לכונה זו בעצמה. ר"ל להורדת הרוחניים עם הדומם, שבזה היו עושין הטלאס"ס, ולכונה זו היו עושין לובשין הכמרים בגד מעורב מצמר ופשתים. וכן כל מה שהיו עושין בענין הכלאים היו עושין לכונה זו. ויהיה ענין אסור הכלאים שלא ללכת בדרכי הכופרים, גם הערה בצד מה כמו שבארנו. ואפשר שלכונה זו בעצמה בא אסור הרבעת בהמה והרכבת האלנות. ואפשר שבו כונה אחרת ונרחיב הן באור במקומן בג"ה [בגזירת האל].
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה קי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ג, הל' מעילה פ"א ה"ז] הוזהרנו מלעבוד בקדשים. והוא אמרו ית' [דברים ט"ו י"ט] לא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו שאר קדשים מן הבכור שהם כלם אסורים בעבודה [בכורות כ"ה ע"א, רמב"ם שם], ע"כ. וכונת אזהרה זו שהכהנים נתנו לעבודת ה', ר"ל לעבודה שכלית לא לעבודת האדמה. ובאה אזהרה זו מיוחדת בבכור לפי שהבכור הוא ברשות כל אחד ואחד.
האזהרה קפ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ז, הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"א] הוזהרנו מלאכול בשר בחלב. והוא אמרו ית' [שמות ל"ד כ"ו] גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם אחרת, ור"ל בו אסור אכילה. ובגמרא חולין [קי"ד ע"ב] אמרו בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו. ובגמרא מכות [כ"א ע"ב] אמרו המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד [חסר, ולוקה משום מבשל בשר בחלב], ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ושם נאמר אפיק הבערה ועייל עצי הקדש, ואזהרתיה מהכא [דברים י"ב ג' וד'] ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם. ובגמרא חולין [שם] אמר להכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לקי אאכילה נמי לקי. ובשני מפסחים אמ' [כ"ה ע"ב] להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, ושמור זה. וזה בנוי על עקר גדול לא קדם זכרו, וזה שאמר יתעלה לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלש פעמים [שמות כ"ג י"ט, ל"ד כ"ו, דברים י"ד כ"א], ואמ' [צ"ל [מלמד] קדושין נ"ז ע"ב, חולין קט"ו ע"ב] שכל לאו מהם בענין אחר, אמ' [פסחים כ"א ע"ב] חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בישול. ויש למקשה להקשות עלינו ולומר למה זה מנית אסור אכלתו ואסור בשולו בשתי מצות, ולא מנית אסור הנאתו במצוה שלישית. ידע המקשה שאסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה כי הוא ואסור אכילה ענין אחד, אחר שהאכילה מין ממיני הנאה, ואמרו ית' בדבר שלא יאכל, אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכונה בו שלא תקבל ממנו תועלת לא באכילה ולא בזולתה אמנם, והוא אמרם ע"ה כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שבאר התרת ההנאות. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולפי זה העקר אין ראוי למנות אסור אכילה ואסור הנאה בשתי מצות ואלו מנינו אותן בשתי מצות בענין בשר בחלב היינו חייבין כמו כן בחמץ ובגיד הנשה ובכלאי הכרם ובערלה שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצות אסור הנאה מצוה בפני עצמה, ומאשר כפל באלו ולא נמנה כי אם הלאו שבא באסור אכילתה לבד, ונכללו אסור הנאה כמו שהשרשנו, כמו כן יפול בבשר בחלב. ונשאלה הנה שאלה אחת בלבד, והוא שיש לאומר שיאמר אחר שאסור הנאה יעלה בידנו מאסור אכילה כמו שבארו ע"ה, למה זה הוצרך הכתוב לאו שלישי בבשר בחלב עד שיאסור בו הנאתו כמו שבארנו. המענה על זה שהוא הוצרך לזה בעבור שלא בא הכתוב בבשר בחלב לא תאכל, אשר ממנו תאסר האכילה וההנאה, ולזה הוצרך לכפול לאו אחר לאסור הנאה. וכבר זכרנו העלה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, כי כל מה שזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה ממנו כדרך אכילתו. אך אם פתח פיו ובלע דבר מן האסורין או אוכלו והוא חם או שורף עד שיכוה בו גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו וכיוצא בזה הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה בו כמו שזכרנו, וכן כלאי הכרם כמו שיתבאר אחר זה. ועתה הבן כל אלו העקרים ושמור אותם, ע"כ. והר"ם באר טעם אסור בשר בחלב להיותו מאכל עב. אמנם מה שבא אסורו בלשון בשול ולא בלשון אכילה כבר נתבאר זה בדברי רבותינו בהרחבה כמו שכתבנו למעלה. ואפשר שהכונה בו גם כן להרחקת האכזריות. ולא תרחיק היות ענין אזהרה אחת או מצוה אחת כולל שני ענינים או יותר. ואשר הביאנו לומר שהוא בצד מה להרחקת האכזריות לפי שמן התורה הותר עוף בחלב [חולין קי"ג ע"א וש"נ] ואם יהיה זה לפי רוע מזונו היה מן הדין גם כן שיאסור בשר עוף בחלב, אך באשר הוא בצד מה לסבת האכזריות הותר עוף בשר בחלב כפי המבואר במאמרים יצא עוף שאין לו חלב אם [חולין שם]. ואפשר שהכונה בו גם כן שהחלב הוא קל ההפעלות יפסד באצטו' לרוב התאחרו בה מה שאין כן בבשר עוף לקלותו. אבל עדיין יש לשאול ולומר שאם עקר האסור הוא להיותו מאכל גס, מה הפרש יש בין התערבם יחד או לאכול זה אחר זה אחר שיתערבו באצטו'. ואפשר שהכונה בו כי הבשול הוא שיחדש זאת הצורה לא תהיה לכל אחד בעצמו. וכן הלעיסה אם יערבם יחד בפה. ויורה על זה שמפני בשר שבין השנים [חולין ק' ע"א] נאסרה הגבינה לאכול אחר הבשר עד שש שעות שיהיה הבשר מעוכל, שאחד מן העכולים הוא בשש שעות. אמנם אסור הבשול מן התורה, לפי שהוא מוליד אסור ולסבת האכזריות כמו שכתבנו שמבשל ומפסיד הבשר עם מה שהוא עקר הויתו. וכן בא אסור הבשול למען לא יכשל באכילתו. ומה שאמרנו שהבשול הוא אפשר שיחדש צורה לא תהיה לכל אחד בעצמו, אפשר שמבואר בדברי רבותינו מאמרם [פסחים מ"ד ע"ב, נזיר ל"ז ע"א] דאי תרו ליה כולי יומא שרי ואי בשיל ליה אסור.
האזהרה שכ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ג, שביתת יו"ט פ"א ה"א] הוזהרנו מלעשות מלאכה בראשון של פסח, והוא אומ' [שמות י"ב י"ט] כל מלאכה לא יעשה בהם. האזהרה שכ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ד, רמב"ם שם] הוזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של פסח והוא אמרו [שמות שם] כל מלאכה לא יעשה בהם, רצה לומר הראשון והשביעי. האזהרה שכ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ה, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום עצרת, והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ו, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראש השנה, והוא אמרו בו [ויקרא שם כ"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ז, שביתת עשור פ"א ה"א] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אמרו ית' [ויקרא שם כ"ח] כל מלאכת עבודה לא תעשו. והעובר על אזהרה זו ביום הכפורים חייב כרת כמו שבאר הכתוב [שם שם ל'], ובשוגג יקריב חטאת קבועה. האזהרה שכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ח, שביתת יו"ט שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראשון של חג הסכות, והוא אמרו בו [ויקרא שם ל"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ט, שביתת יום טוב שם ה"ה] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום שמיני של עצרת, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ג ל"ו] כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שאלו ששה ימים טובים כל מי שיעשה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום שיהיה מהם לוקה, אלא אם כן תהיה המלאכה ממה שיצטרך באכל נפש, כמו שבא הכתוב באחד מהם [שמות י"ב י"ט] אך אשר יאכל וגו', והוא הדין לשאר ימים טובים, ע"כ. כונת אסור מלאכה בימים אלו להתעורר בכונת הימים האלו בפסח ובסכות להערה על השגחת ה' שהיא דבקה בנו, ובעצרת ובמתן תורה ובראש השנה לעורר האדם בתשובה. ולא בא ענש גדול בעשיית מלאכה בימים אלו כמו שבאה בעשיית מלאכה בשבת, לפי שהשבת הוא יסוד אמונת תורתנו כמו שבארנו, ועקר היום הוא להוראת השביתה, ולפיכך הוצרך ענש גדול בעשיית מלאכה לשמירת השביתה. וביום הכפורים כי הוא יום מיוחד לנפש, כל מונע שלמות נפשו הוא בהכרת. והותר בששת הימים האלו אוכל נפש מה שאין כן בשבת, לפי שעקר רוב הימים האלו לשמחה. עם הכונה בו שאם היה אוכל נפש אסור בימים האלו לפעמים יהיה יום טוב בשישי או ביום ראשון לשבוע ויצטרך להכין לשני ימים מאד, והבשר והתבשיל שנשתהו יותר מיום אחד יזיקו מאד, ותורתנו השלמה לא עמסה עלינו מצוה שתהיה עלינו לטרח.
האזהרה קפ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ו, מאכלות אסורות פ"ט ה"א] הוזהרנו מלבשל בשר בחלב. והוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ט] לא תבשל גדי בחלב אמו. והמבשל אותו לוקה, אף על פי שלא אכלו.
<h2>דף כב.</h2>
האזהרה כ"ה הוזהרנו מלבנות עיר הנדחת [סהמ"צ לר"מ ל"ת כ"ג, רמב"ם הל' ע"ז פ"ד ה"ה, סנהדרין קי"א ע"ב] שנאמר [דברים י"ג י"ז] והיתה תל עולם לא תבנה עוד. הכונה בזה מבוארת, למען יעמוד רושם הדבר ההוא לדורות לאות ויסופר דור לדור. ויאמרו זה התל היה מעיר שהיה בה קבוץ עם שהודחו לעבודה זרה וקרה להם ולממונם כך והמקום תל עולם לא יבנה, עם הכונה גם כן שהמקומות והמימות והאוירים לפעמים גורמים הדעות הנפסדות.
האזהרה כ"ד. לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ה, ע"ז פ"ז ה"ב] הוזהרנו מלצרף דבר של עבודה זרה עם ממוננו אבל נרחיק ממנה ומבתיה ומכל מה שיתייחס אליה, והוא אמרו [דברים ז' כ"ו] ולא תביא תועבה אל ביתך. והנהנה ממנה בדבר יתחייב מלקות. וכבר בארו בסוף מכות [כ"ב ע"א] שמי שבשל בעצי אשרה לוקה שתים. אחת משום לא תביא תועבה, ואחת [דברים י"ח כ'] משום ולא ידבק וגו', ע"כ. כל מה שבא מאסור בעבודה זרה ומשמשיה ובצפוי עבודה זרה שהם בכלל משמשיה ובתקרובת שלה [רמב"ם שם], כל זה להתרחק מענין עבודה זרה, שאם יצליח בדבר ממנה יחשוב שהסבה מצד העבודה זרה ויביאהו זה להאמין בעבודתה, ומפני זה דמי עבודה זרה אסורין [שם פ"ג ה"א] אולי יבא לדמיון כוזב בהצלחתם, ולכונה זו גם כן עבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שלה אסורין בכל שהן אפילו נתערב מעט מהן בכמה אלפים [שם ע"פ ע"ז נ"ד ע"א, ירוש' ע"ז פ"ה ה"א]. ולתכלית ההרחקה אסרו להשכיר ביתו לגוי בכל מקום לדור בו [פסחים ו' ע"א, ע"ז כ"א ע"א, רמב"ם פ"י ה"ד] וסמכו זה מפסוק ולא תביא תועבה אל ביתך. והשוכר ביתו לעבודה זרה קנסוהו ואסרו דמיו בהנאה, אף על פי שאין זה דמי עבודה זרה, אמנם אם אנסו גוים ביתו והעמידו בה עבודה זרה דמיו מותרין [רמב"ם שם]. ובאה הקבלה האמתית [ע"ז מ"ה ע"א, רמב"ם פ"ח ה"א] שאין עבודה זרה נאסרת בהנאה אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם, וסמכו זה לפסוק [דברים י"ב ב'] אלקיהם על ההרים ולא ההרים אלקיהם, והכונה בזה להיות עקר עבודה זרה הורדת הרוחניים ועשיית הצורות שהוא דבר מלאכותי שאין דמיון האדם נמשך אלא בדברים שיתוארו בפעל גשמי. ואשרה האמורה בתורה שהיא אסורה כשנטעה מתחלה לכך [רמב"ם פ"ח ה"ג, ע"ז מ"ח ע"ב] והכונה גם כן שאיננו נאסר דבר שאין בו תפיסת אדם כגון הרים וגבעות ואילנות ומעינות נובעין [ע"ז מ"ה ע"א, רמב"ם פ"ח ה"א] שאין ה' ית' רוצה לאבד עולמו מפני השוטים. כדרך שאמרו במסכת עבודה זרה [ע"ז נ"ד ע"ב] אלו לדברים שאין צורך לעולם בהם היו עובדים היה מאבדן, עכשיו שהם עובדים לשמש ולירח יאבד עולמו מפני השוטים. ועבודה זרה של גוי ומשמשיה אם בטלה הגוי מותרים בהנאה [רמב"ם פ"ח ה"ח, תוספתא פ"ו ה"ב] שאחר שבטלן הגוי סרה סבת האסור, אחר שאינה עבודה זרה ולא דבר ממנה. אמנם משבאה ליד ישראל אינה בטלה, כי אחר שנאסרה בהנאה ביד ישראל אין לה התר. וכן ע"ז של ישראל אין לה בטלה, שאחר שהגיע לו מזה שום רושם בדמיונו וקשה הסרתו, ותקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם [ע"ז נ' ע"א], לפי שעבודה זרה ושמשיה לא יבטלם (אד לא) מצד בטול אמונתנו בה אולי התקרובת יבטלנו, והאמונה הרעה קיימת אם לקצת הנאה או לכונה אחרת, ואולי ימשך אחרי כן לעבודתה. גם מפני שעקר התקרובת לאכילת הכומרים, ואין דרך שם לבטול כי כבר נעשה ממנו כל מה שראוי להעשות. אמנם עבודה זרה עצמה כאשר בטלה בדרכי הבטול שצריך לבטלה, והוא כשקטע אזנה או ראש חוטמה וכיוצא בזה [שם נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח ה"י], כבר הודה שהוסרה האמונה ההיא מדמיונו לגמרי ולא תחשב עוד לעבודה זרה. ע"ז של נכרי אעפ"י שלא עבדה אסורה בהנאה, שכל מחשבת נכרי לע"ז, ומשמשיה אינן אסורים עד שישתמשו בהן לעבודה זרה [שם נ"א ע"ב, רמב"ם פ"ז ה"ד]. שאסור המשמשין איננו מצד עצמן רק מצד ההשתמש. עבודה זרה של ישראל אינה אסורה עד שתעבד [שם], שחזקה על ישראל אעפ"י שעשאה לא יחשבנה לעבודה זרה, ואינה נאסרת כי אם אחר שנראתה אמונתו בה שעבדה.
האזהרה ס"ה [סהמ"צ לר"מ ל"ת ס"ה, רמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת] לא תעשון כן לה' אלקיכם [דברים י"ב ד'], ענין אזהרה זו שהוזהרנו מלאבד ולהרוס מקומות עבודת האל ולמחוק שמות הקדושים ומלאבד ספרי הנבואה. אזהרה זו באה אחר אמרו [פסוק ב' וג', רמב"ם ה"ז וה"ח] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם וגו'. לא תעשון כן לה' אלקיכם. הכונה בזה מבוארת כי כמו שנצטוינו לאבד עבודה זרה ושמה עד שלא ישאר רושם ממנה, כדי לבטל רושם האמונות הרעות. כן הוזהרנו שלא להרוס השמות הקדושים שבאו לאמת דעות אמתיות, וכן למעלת השמות הקדושים, ובאזהרה ס"א בארנו השמות הנמחקים ושאינן נמחקים וטעם הדבר גם כן. והנטפל לה' מלפניו מותר למחקו כגון למד מלה' בי"ת מבאלקים וכיוצא בזה, הנטפל לה' מלאחריו כגון כף של אלקיכם מם של אלקיכם וכיוצא בזה אינן נמחקין, והן כשאר אותיות של שם מפני שה' מקדשן [רמב"ם שם ה"ג ע"פ שבועות ל"ה ע"ב]. הכונה בזה אצלי כי כנוי אלקיך ואלקיכם מורה על ענין ההשגחה וההנהגה והנהגת ה', והשגחתו היא בדברים הקיימים כגון המינים ואישי האדם, ויצר השכל שהוא קיים נצחי, לפיכך הרי הוא בצד מה כשאר השמות שאינם נמחקים, אף על פי שהם תוארים מפני שהם מורים על הדברים הקיימים. כתב אל מאלקים יה מה' אינו נמחק, ואין צריך לומר יה שהוא שם לעצמו שהוא מקצת שם המפורש ברוך הוא. אבל הכותב שד משדי, צב מצבאות, הרי זה נמחק. כתבי הקדש ופירושיהן וביאוריהן אסור לאבדן בידים והמאבדן לוקה מכת מרדות. מין שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו אלא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש ה' ומצוה לשרפו שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. גוי שכתב ה' גונזין אותו. וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי יגנזו.
האזהרה ש"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ט, רוצח פ"י ה"ט] הוזהרנו מלעבוד ומלזרוע בנחל איתן שנערפה בו העגלה והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א ד'] אשר לא יעבד בו ולא יזרע. והעובר על לאו זה לוקה. ובמכות [כ"ב ע"א] כשזכרו מחוייבי מלקות אמר והא איכא זורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו. הנה כבר התבאר שהוא לאו אחד ושהוא במלקות. ע"כ. וכבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עגלה ערופה. [מ"ע קע"ג].
האזהרה פ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת פ"ו, כלי המקדש פ"ב הי"ג] הוזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעות. והוא אמרו ית' [שמות כ"ה ט"ו] בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. והעובר על אזהרה זו לוקה. ובסוף מכות אמרו [כ"ב ע"א ע"ש] כשזכרו מחוייבי מלקיות והא איכא המסיר בדי הארון ר"ל שהוא גם כן לוקה, ואזהרתיה מהכא לא יסורו ממנו. הנה נתבאר לך שהיא מצות עשה ולוקה עליה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יעמוד הארון על מתכונתו לא ישתנה. ומשה רבינו נצטוה מפי הגבורה בבנין הבית ועשיית הכלים וצורתם, ואפשר שבכל ענין וענין מהם יש כונה והערה על עניני המציאות שהם דרך לעלות אל אמתת מציאות ה' ויחודו, שהוא התכלית לשלמים שבמין האדם.
האזהרה פ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת פ"ז, כלי המקדש פ"ב ה"י] הוזהרנו מלהפריש החשן מעל האפוד. והוא אמרו ית' [שמות כ"ח כ"ח] ולא יזח החשן מעל האפוד אבל יהיה מחובר לו. ובסוף מכות [כ"א ע"א, יומא ע"ב ע"א] אמר' גם כן כשזכרו מחוייבי מלקיות והא איכא מזיח החשן ואזהרתיה מהכא ולא יזח החשן. הנה נתבאר לך שכל מי שמזיח לוקה, ע"כ. והכונה אצלי מה שכתבנו באזהרה הקודמת, שצורת הכלים נצטוו מפי ה' להוראת דבר מה, לפיכך הוזהרנו שלא לשנות בהם דבר ושלא להפרידם.
האזהרה נ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ז, הל' מלכים פ"ו ה"ח, ב"ק צ"א ע"ב]. הוזהרנו מלכרות העצים כשנצור על העיירות על צד הציק לאנשיה ולהכאיב לבותם. והוא אמרו ית' [דברים כ' י"ט] לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד שיכנס תחת אזהרה זו. כגון שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה, גם כן עובר משום בל תשחית וחייב מלקות ובסוף מכות [כ"ב ע"א] נתבאר שקוצץ אלנות טובות לוקה ואזהרותיה מהכא [דברים כ' י"ט] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ע"כ. וכונת אזהרה זו היא שלא להשחית מעשה ה', ר"ל מה שצריך לקיום העולם ועמידתו לפיכך לא בא האזהרה אלא באילן שעושה פירות [ב"ק ורמב"ם שם ה"ט] ולא באה האזהרה אלא בדרך השחתה [ב"ק צ"ב ע"א, רמב"ם ה"ט] אבל אם היה מזיק בשדות אחרות [ב"ב כ"ה ע"ב] או אם היו דמיו יקרים קוצצין אותו. שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה [רמב"ם שם]. וכן אילן שהזקין ואינו עושה פירות אלא דבר מועט שאין ראוי לטרוח בו יותר מותר לקצצו [ב"ק צ"א ע"ב ורמב"ם ה"ט], והכונה בזה מבוארת שלא נאסר אלא בדרך השחתה. ובאה האזהרה אפילו בעת מלחמה, שאף על פי שאנחנו נשתדל בכל מה שנוכל לכבוש העיר אשר נלחם עליה, אעפ"כ הזוהרנו מלהשחית האלנות, ובאה הקבלה האמתית שכן אין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שזה בכלל לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל [ספרי דברים פיס' ר"ג, רמב"ם שם] ונביא הנה הפסוק כדי לעמוד על באורו [דברים כ' י"ט—כ'] כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה. לשון ספרי [דברים שם] כי ממנו תאכל מצות עשה מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האלן. אנקלוס תרגם כי האדם עץ השדה ארי לא כאנשא אילן חקלא. ולפי תרגומו חסר מלת "לא", כי לא האדם עץ השדה. ולפי התרגום יתבאר הפסוק כי ממנו תאכל, אחר שאכילתך ממנו אותו לא תכרות ואיננו כאדם לבא מפניך במצור. ויש מי שבאר אותו חסר ה"א הכי האדם עץ השדה. וכתב אבן עזרא וזה הטעם אינו ישר בעיני כי מה טעם לומר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך. ולפי דעתי אין לנו צורך בכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך, הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור להשחיתו כדי שתבא העיר במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר אותו תשחית וכרת ובנית מצור, ע"כ. ואולי זאת כונת מאמר ספרי אלא שהלשון קצר. ואמנם אמרו ממנו תאכל מצות עשה. אין הכונה בו מצות עשה ממצות רמ"ח, רק כאלו אמר שהאדם מצווה להחיות את עצמו. ובדרך זה אמרו בב"ר [פרק נ"ו ב'] ששת ימים תעבוד מצות עשה. ואפשר שכונת הפסוק ואותו לא תכרות למצור כלומר לבנות מצור כי עץ השדה אשר ממנו תאכל הוא האדם לבא העיר מפניך במצור, הכונה בו אחר שחייב ממנו הוא עוזר אותך לצור העיר. ועץ השדה כאדם לעזור אותך, אחר שהוא עץ מאכל על כן לא תכרות.
האזהרה ש' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש', סנהדרין פט"ז הי"ב] הוזהר השופט מלהכות החוטא הכאה חזקה ויאבדה. ובאור זה שכל מחוייב מלקות שתכלית מה שילקוהו ארבעים חסר אחת כפי מה שבא הכתוב [צ"ל בפירוש מכות כ"ב ע"א]. ולא ילקה אדם עד שישערו ההכאה כפי כח המוכה ושניו ומזגיו וסכנת גופו, ואם יסבול המלקות בכללו ילקה ואם לא יסבול לא ילקוהו, רק כפי שעור סבלו לא פחות מג' הכאות. ובאתנו האזהרה מלהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת יתר על מה שאמרו השופטים שהוא יכול לסבלו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה ג'] ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי [דברים פיס' רפ"ו] אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא שלא יוסיף על הארבעים, מניין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין, ת"ל לא יוסיף להכותו על אלה. ובכלל אזהרה זו שלא להכות שום איש מישראל אם אחר שזה החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו הכאה שעל כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז בהכאה ואעפ"י שלא יכה, אמרו [סנהדרין נ"ח ע"ב] כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך [שמות ב' י"ג], ע"כ. וכונת אזהרה זו וכמו שבארו רבותינו בזה הענין הוא כפי מה שיורה יושר הדין והעיון האמתי, כי איננו מן הדין שכל רשע כשנרצה ליסרו נכנו עד ארבעים, כי יש חלושי הטבע שימותו בד' או ה' ההכאות, אבל תורתנו השלמה שיוכל מי שהוא חזק הטבע לסבלו, ולפי הכונה בארה הכונה שאומדין אותו כפי כח לקבל. ומה שלא הניחה התורה הכל לפי האמד, לפי שאפשר שיחטא בזה האמד שיראה בעיניו שיוכל לסבול יותר מארבעים, לפיכך בארה תורה הכאות למי שהיה חזק הטבע. ומעתה אין חטא לבד כאשר ילקוהו כפי אמד דעתם עד ארבעים, אחר שכן למדה התורה. וכמו שנודע באמד התורה ששום אדם לא יוכל לסבול יותר מארבעים כן נודע למבארי הקבלה שכל אדם יוכל לסבול שלשה. לפיכך אין אומדין בפחות משלשה. ומה שבארו באזהרה זו ג"כ שלא להכות שום אדם, זה מבואר בעצמו. ומה שאמר שאפילו בהרמת יד נקרא רשע, הוא לפי שהרשע הוא בזדון הלב והמחשבה הרעה ואחר שהרים יד, ודמה להכותו מורה על רשעו וזדון לבו.
<h2>דף כג:</h2>
האזהרה רמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ז, גזילה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלשלוט על החקים המחוייבים לנו להחזיק בם ולא נתנם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק. וזה שהגנבה היא לקיחה מה שהוא אצל זולתנו בתחבולה ובמרמה ובהסתתרות, והוזהרנו על זה המעשה באמרו לא תגנובו [שם פסוק י"א] כמו שבארנו [לא תעשה רמ"ד]. והגזלה היא לקיחת מה שהיא אצל זולתנו בהכרח ובחזק ובפרסום כמו שיעשו מלסטמי הדרכים, והוזהרנו על זה המעשה גם כן באמרו לא תגזול. והעושק הוא שיהיה לזולתך אצלך וברשותך ממון ותחזיק בו ולא תתנהו לו כי אם בהכרח או בזולת הכרח אך בדחיה ובהארכה, והוזהרנו גם כן מזה המעשה באמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק את רעך. ובבאור אמרו בסיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ט] לא תעשוק עשק שהוא של ממון ואי זה זה הכובש שכר שכיר. וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. ואמנם המשיל בשכר שכיר להיותו חוב מחוייב לו ואעפ"י שלא נתן לך מאצלו ממון ולא הגיע לך ממנו ממון ואעפ"י כן מאחר שנעשה לו עליך חק הוזהרת מלהחזיק בו, וכבר כפל האזהרה בזה הענין ולקח הדמיון זה הענין בעצמו ואמר [דברים כ"ד י"ד] לא תעשוק שכיר עני ואביון. ולשון ספרי [דברים פיס' רע"ח] לא תעשוק שכר עני ואביון והלא כבר נאמר לא תגזול מלמד שהכובש שכר שכיר עובר משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו. ושם אמרו בפירוש ענין אמרו עני ואביון מוזהר [אולי צ"ל ממהר] אני לפרוע על ידי עני ואביון. והעובר על העושק דינו בעונשין כדין הגזלן שנאמר [ויקרא ה' כ"א] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו', ע"כ. אזהרה זו מבוארת שבאה להרחיק האדם ממדה מגונה שלא יהיה האדם קופץ ידו אבל יפרע מה שהוא חייב לפרוע לו, ולא ידחה האדם בדברים, כי העושק לסוף מביא לידי גזל, ר"ל שישאר בידו כי אפשר שהאחר יתיאש מלבקש ממנו, אך הוא בקפיצת ידו לא יפרע לעולם. וכבר ידעת מה שאמר אדון החכמים [משלי ג' כ"ח] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
לא תשתחוה להם [יתרו כ' פסוק ה'] כתב הר"ם בענין אזהרה זו בספר המצות [לא תעשה ה'] הוזהרנו מהשתחוות לע"ז ומבואר שאמרו "עבודה זרה" שארצה בה כל מה שיעבד מבלעדי האל, והוא אמרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם [שמות שם, דברים ה' ט'] ואין הכונה לאסור ההשתחואה, לבדה יותר משאר העבודות, ואמנם הוא זכר פנים מאופני העבודה ר"ל ההשתחואה, וכן הוזהרנו מהקריב בה ומלהקטיר לה, ומי שעבר על זה והשתחוה או הקריב או נסך או הקטיר חייב סקילה. ולשון מכילתא [משפטים פרק י"ז] זובח לאלוקים יחרם ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה [ויצאת ללמד] מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לה' חייב בין שהוא עובדן בין שאינו עובדן. וענין זה המאמר שאלה הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחואה והזביחה והקטור והנסוך אשר בהם צוינו לעבוד את ה' ית'. שכל מי שיעבוד עבודה זרה באחת מהם חייב סקילה, ואפילו היה הנעבד ההוא אין דרכו שיעבד באחת מהם, וזו היא שיקראוה שלא כדרכה [סנהדרין ס' ע"ב] ר"ל שאעפ"י שנעבדה שלא כדרך עבודתה אחר שעבדה באחת מאלו חייב סקילה. ואם היה מזיד והוא בכרת, אם לא נודע או לא נענש, ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן אם קבל עליו באלוק לאיזה דבר שיקבל עליו הוא חייב. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין, ר"ל באסור עבודתה באלה הארבעה מינין ואפי' שלא כדרכה, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ז ז'] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ולשון ספרא [תורת כהנים פרשת אחרי פרק ט' הלכה ח'] אין שעירים אלא שדים. ובגמ' פסחים [צריך לתקן זבחים ק"ו ע"א, וכן במסכת סנהדרין ס"א ע"א] נתבאר שזאת החוקה אמנם היא לשוחט לע"ז ואפילו לא היה דרכה בשחיטה, אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אם אינו ענין לכדרכה דכתי' [דברים י"ב ל'] איכה יעבדו הגוים האלה את אלקיהם תנהו ענין לשלא כדרכה, ע"כ. ומפני שדבר ידוע הוא שעבודות אלו מורות קבלת אלקות ואדנות, לפיכך חייבין עליהם אפילו בע"ז שאין דרכה בכך, שאחר שעבדה באחד מד' עבודות קבלה עליו כאלוק' [גמרא סנהדרין ס"א ע"א, רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ג'] וכן המקבל עליו איזה דבר שיהיה כאלוק חייב, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה [משנה סנהדין שם ורמב"ם ה"ד] ואפילו חזר בו תוך כדי דבור כי עקר ע"ז הוא במחשבת הלב.
<h2>דף כד.</h2>
כבר נתבאר מדברי רבותינו הכונה במלת "דרכיך", ומדברי הר"ם נראה שהיא הודעת פעולותיו, ואפשר שהכל ענין אחד כי ההשגחה היא בכלל פעולותיו ומצותיו. ולפי באור רבותינו אמרו [ברכות שם] פני ילכו הוא הכעס, וכן לפי דעת הר"ם. והיה לפי זה הבאור פני ילכו, מענה על מה שהיה מתפלל על העם להשגיח בהם. והכונה אצלי בזה כי בעת הכעס סרה השגחת ה', וזה כי סרו מאחריו בעשותם העגל, וזהו שתאר בכעס ה' עליהם, ועם הודעת דרכי ה' למשה כאשר ינהיג את העם הוא שיסתלק הכעס ותשוב ההשגחה. ואם תרצה לבאר שאמרו "פני ילכו" קודם מופת העם והוא הכעס, ואחר כך באה ההשגחה הכל ענין אחד. והרא"ע [פי' אבע"ז שמות ל"ג י"ד] באר פני ילכו, פירושו אני בעצמי, כמו ופניך הולכים בקרב [ש"ב י"ז י"א]. הכונה בו אחת, שה' אמר למשה על בקשתו ותפלתו שהשגחתו תלך עמהם, שמשה היה מתפלל שנשגיח עליהם והוא הסתלקות הכעס. וזאת הכונה בעצמה בדברי רבותינו שאמרו אחת מן הבקשות היתה שתשרה שכינה על ישראל ויאמר הראני נא את כבודך, אחר שנענה בתפלתו על העם, בקש מאת ה' שיראהו כבודו. וכבר נתבאר מלשון הר"ם מה ביקש באמרו, הראני נא את כבודך. וכן בארו הא"ע [שמות שם י"ח] כבודך כמו עצמך, כי כן כתוב בעבור כבודי [שמות שם כ"ב] ע"כ.
והקשה לי אחד מן המעיינים איך יתואר זה לאדון הנביאים אחר שלמותו הגמור שישאל מאת ה' מה שלא יושג, ר"ל עצם כבודו. ואמר אלי בשם אחד מן החכמים, כי חלילה שלא בקש משה להשיג עצמות ה', אך בקש להשיג הוא מה' מה שישיגו הנפרדים, כדי שישיג הוא מה' מה שישיגו הנפרדים, ועל זה בא לו המענה לא תוכל לראות פני, כדרך שתרגם אנקלוס ופני לא יראו, ודקדמי לא יתחזון, ושב אל השכלים הנפרדים שעומדים אל פני ה' תמיד, והיתה שאלתו זאת, כאשר פירש מן האשה ומצא חן בעיני ה' כאלו הוא שכל נפרד לבד. ועל זה בא לו כי לא יראני האדם וחי, בעודו חי, כמו שנראה מבאור ר' דוסא בלשון ספרא שהבאנו. ואני השיבותי לשואל ולתשובתו אם דבר זה גם כן לא יושג מדוע היה שואל זה, אי זה הבדל יש בין נעלם לנעלם. לכך לא נצטרך לצאת מבאור הר"ם, וכן נראה דעת ר' עקיבא ור' שמעון בן עזאי שבארו וחי, על מלאכי השרת ואמרו שאינן רואין את הכבוד, מבואר הוא שהכבוד הנאמר הנה הוא עצם ה' יתעלה. והודיענו ה' יתעלה ע"י משה בספורים אלו מה שנודע בדרך החקירה האמתית, שעצם ה' לא יושג, ואין זה חסרון אצל משה כי ידוע הוא שכוסף כל מעיין להשיג ה' יתעלה, אם ימצא בכחו. ובא לו המענה במראה הנבואה או בשלמות עיונו שדבר זה לא יושג. אמנם הוא השיג מה שלא השיג ילוד אשה, ועל זה נאמר לו "בעבור כבודי" שקצת מן הכבוד עבר לפני משה. ואמרו אני אעביר כל טובי, כבר התבאר מדברי הר"ם, והיה זה מענה על שאלת הודיעני נא את דרכיך.
ואמרו וקראתי בשם ה' לפניך [שם ל"ג י"ט ואבע"ז שם] פירש הא"ע באברהם כתוב [בראשית י"ג ד'] ויקרא בשם ה', ובני אדם הם הנקראים לעבוד ה' על כן מלת בשם דבקה עם ה' הנכבד, ואין ככה ויקרא בשם ה', כי ה' הוא הקורא, [ו]ככה וקראתי בשם ה' לפניך. וחנותי את אשר אחון [שמות שם, ולפנינו בפי' אבע"ז אינו], בקצת פירושי הא"ע נמצא וטעם וחנותי, אע"פ שאומר לך כי אני חנון ורחום לא אחון כי אם את אשר ארצה, שאחון כאשר גזרתי בחכמתי. ויהיה זה כבאור ר' מאיר וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו ראוי. ובקצת פירושיו [כ"ה באבע"ז שם סוף פסוק כ"א] נמצא וטעם וחנותי, על משה, כי אעביר כל טובי על פניך, ולפני עברי ארחם אותך, וזהו שאסך כפי עליך, והנה זה הוא הפירוש והכף כדמות סתר, כמסתיר עצם השמש שלא תפרד נשמתו מעל גויתו ע"כ.
הנה מקום אתי ונצבת על הצור [שמות שם] מבואר כלשון הר"ם. וכן ושכותי כפי עליך, אשר העולה מבאור הר"ם הוא כי בבקשת השגה נעלמת ונמנעת לפי טבע האנשים, הוא שתשתבש השגתו או ימות. ומשה רבנו נלוה אליו עזר אלקי בבקשתו זאת, והוא אשר תאר לסכוך כף עליו, אשר הכונה בו שנלוה עליו עזר אלקי בעיונו כדי שלא ישתבש שכלו. והתבונן במאמר רבותינו בפרק הקורא את המגלה למפרע [מגילה י"ט ע"ב, ראש השנה י"ז ע"ב] אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. הכונה בו שאם יעיין בדבר ההוא יותר ממה שעיין, ר"ל בלא סכוך הכף לא היה להם עמידה.
אמנם בראיית האחוריים נאמר לו והסירותי את כפי, שבזה לא היה צריך למשה להסתיר בעדו לפי שהיה משיג הכל בשלמות, וכבר ידעת מה שבאר הר"ם באמרו יתעלה וראית את אחורי. בפרק ר' אליעזר פ' מ"ו [פרקי דר' אליעזר פמ"ו, ולפנינו בשינויים] אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים הראני נא את כבודך, א"ל הקב"ה אין אתה יכול לראות את כבודי שלא תמות שנאמר כי לא יראני האדם וחי, [אלא] למען השבועה שנשבעתי לך ואני עושה את רצונך, עמוד בפתח המערה ואני אעבור לפניך וכל המלאכים המשרתים לפני, עמוד בכחך ואל תפחד שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך, וכשאתה שומע שאמרתי לך שם אני לפניך שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה'. אמרו מלאכי השרת הרי אנו משרתים לפניו ביום ובלילה ואין אנו יכולים לראות את כבודו, וזה ילוד אשה רוצה לראות את כבודו. עמדו בזעף ובבהלה להרגו, מה עשה הקב"ה נעלה עליו בענן שנאמר [שמות ל"ד ה'] וירד ה' בענן וגו', וסכך הקב"ה ידו עליו שלא ימות שנאמר והיה בעבור וגו'. וכשעבר הקב"ה הסיר את כף ידו מעליו וראה את אחוריו שנאמר והסירותי את כפי וגו'. התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום. מאמר זה יורה על כונת הר"ם בענין וראית את אחורי, וכן מה שרמזו רבותינו באמרם מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין ידוע הוא כי קשר תפלין של ראש הוא בצורת דל"ת ומה שבצורת ד' הוא הנודע לאדם ידיעה אמתית. ואם תרצה לבאר בקשר כל מה שהוא לאחור, ויהיה בזה העולם התחתון ועולם אמצעי. ואנחנו נבאר במצות התפלין [מצוה ז'] הוראת תפלין של ראש וקדושתו וענין הנחתו על הפנים בין העינים והקשר הוא לאחור.
ויעבור ה' על פניו [שמות שם ל"ו], מלת ההעברה והקריאה מבוארת בלשון הר"ם בכמה פירושים [הובא לעיל], והיותר נראה שה' הוא הקורא או קול ה'. וכתב הא"ע [פי' אבע"ז שם ה' ו'] על ויקרא בשם ה' כי ה' הוא הקורא, והנה למדנו איך יקרא משה. ויעבור, אל תתמה בעבור שה' קורא [השם] כי הוא לבדו יודע ודעת גם ידוע וזה דבר עמוק הוא מאד ע"כ. על פניו בארו הר"ם על אחד מהפירושים ששב אל ה' יתעלה, ואמר שכן הוא דעת רבותינו. ומאמר רבותינו הוא [מגילה שם] מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, ולפי דעת הר"ם נראה שהבין העטוף באמרו על פניו, ויהיה הכונה לפי דעת הר"ם כי בפניו נתעטף, שהידיעה ההיא היתה כעטוף והסתר בלתי מושגת השגה אמתית. ואפשר לבאר כי ענין העטוף כשליח ציבור, הוא מאשר השם הוא הקורא ולא יקרא ה' כי אם בדרך העטוף וההסתר. והוראה זה במה שהודיע לו אחר הקריאה שקרא אליו מדותיו, והוא שקרא אליו מדותיו אחר שידע משה מן המציאות מה שאפשר לו לדעת, ומה שלא השיג ילוד אשה אחריו מאשר ה' קרא אליו. ויהיה באור זה כבאור הא"ע שכתבנו למעלה.
אמנם מה שהזכיר "י"ג מדות" בזה הפסוק מבואר בדברי הר"ם, ובענין מספר י"ג מדות יש מחלוקת בין החכמים [עי' פי' ראב"ע פסוק ו' דעת הגאון ורנ"ג ורמב"ן, ותוס' ר"ה י"ז ע"ב ד"ה שלש עשרה] אם ה' ה' הם מדות או הוא קריאה לשם או אם השם השני מדה והראשון אינו מדה, והנה נרחיב בענין י"ג מדות במצות והלכת בדרכיו [מצוה י"ד]. ומה שנבאר הנה כן יראה לי שזאת הנבואה היתה לדעת סדר אמתת המציאות, ויהיה השם הראשון ידיעת מציאות ה' יתעלה, ר"ל עלת העלות. והשני שם התאר, יאמר על השכל הנפרד העלול מאת ה', ונקרא ג"כ בשם ה' שהוא ג"כ אחר ה' עלה לכל הנבראים, ובו נתיעץ ה'. וכן קראוהו רבותינו ג"כ באמרם [סנהדרין ל"ח ע"ב] ואל משה אמר עלה [שמות כ"ד א'] אל ה' זה מטטרון ששמו כשם רבו. ואל, הוא שם תאר ג"כ ונאמר על הגלגלים המנהיגים, כי כבר ידעת שתוף שם אל שיאמר על כל מנהיג [ראה מו"נ ח"ב פ"ו]. רחום וחנון, הם תארי פעלותיו במורכבים תחת גלגל הירח, עד שתהיה זאת המראה כמראות ישעיה שראה את ה' והשרפים והכסא ומה שתחת הכסא [ישעיה ו' א' ב']. ולפי זה הדרך נעשית בקשתו שבקש לדעת דרכי ה' וכבודו מה שאפשר לדעת, ידע ה' שהוא עלה ראשונה הוא האל הוא הרחום והוא החנון, וכן כל שאר המדות.
כבר בארנו לפי כונתנו שזו ההשגה היתה כהשגת ישעיה כסדר שראה את השם תחלה, ולשלמות השגתם היה מתחיל מן העליונים. ויראה לי שבספור זה נראה גדלת מעלת משה כאשר ה' קרא אליו, שמורה התקרבות אם שתהיה הקריאה מה' יתעלה או יהיה הקורא משה, כי הקורא קורא בקרוב מקום. ושאר המראות היו במראה וחוש הראות ששולט ברחוק מקום. וכבר העירנו הר"ם ואמר כי מספורי המראות יודע שלמות הנביאים בחלוק שיש בין מראות ישעיה ויחזקאל כמו שיתבאר [ראה להלן]. וכפי מה שהעירנו הר"ם [מו"נ ח"ב פמ"ה] ואמר כי לפי שלמות [הנביאים] ימעטו התארים בענין המראה וההשגה והיותר רחוק מהשגה הוא שיתארהו ביותר תארים. הלא תראה בדניאל [דניאל ז' ט' י'] שהיתה השגתו ברה"ק שהיא למטה מן הנבואה, ואמר בהשגתו חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא כורסייה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק. נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו, אמר במה שהשיג ברה"ק שראה שכסאות המלכים הושלכו, ועתיק יומין יתיב שהוא הקיים העומד, כאמרו [איכה ה' י"ט] אתה ה' לעולם תשב וגו', וקרא עתיק יומין, הקדמון הגמור שאין קדמון זולתו, ותאר השכלים ללבוש ואמר לבושיה כתלג חיור, וכבר בארנו בעמוד החדוש [ספר אמונה העמוד הראשון פרק חמישי] כי תארי השכלים ללבושו. ושיער רישיה כעמר נקי הכל ענין אחד עם לבושיה. או יהיה לבושיה העלול הראשון, ושער רישיה העלולים האחרים. כורסייה שביבין די נור, אמר זה על חמר הגלגלים ועל הכוכבים. ואמר נהר די נור, נגד ונפק מן קדמוהי על התחתונים, והתחיל ביסוד האש שהוא הקודם. אלף אלפים ישמשוניה, על אישי עולם התחתון שהם רבים וכלם מספרים תהלתו. דינא יתיב וספרין פתיחי, שהשגחתו בתחתונים שהוא שופט כל הארץ.
הנה בארנו כל זאת המראה לפי כונתנו, והבאנו אותה לבאר חלוק המעלות שבין המשיגים, וכבר ידעת מה שכתב הר"ם פ"ו משלישי [מו"נ] מענין דברי רבותינו [חגיגה י"ג ע"ב] שהמשילו ישעיה לבן כרך שראה את המלך, ויחזקאל לבן כפר שראה את המלך. וכתב הר"ם ואלו הדברים אפשר שיפורש בהם מה שזכר תחלה, והוא שישעיהו לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרט הכל, אבל הספיק להם אמרו [ישעיה ו' א'] וארא את ה', ובני הגולה היו צריכים. ואולי שהאומר זה חשב ישעיהו יותר שלם מיחזקאל, ושההשגה שנבהל עליה והיתה נוראה בעיניו, היתה ידועה לישעיהו ידיעה שלא היה צרך לספרה ע"ד חדוש, להיותה ענין ידוע אצל השלמים ע"כ. ולפי זה הדרך אמרנו מה שאמרנו בחלוק הזה לפי השלמות, כי משה שהיה אדון הנביאים לא ספר רק המלות לבד.
שער ששי יפתח לדעת הדברים שיש יכלת לאדם לחקור בהם, ואותם שאין דרך לחקירתן, ונבאר באיזה דרך תהיה החקירה. וסדר החקירה כבר קדם לנו ממה שבארנו בשערים הקודמים, שהחקירה והעיון באמתת המציאות צריכה לבא אל ידיעת מציאות ה' יתעלה. וקדם לנו ג"כ שעצם כבודו לא יושג, ושיש ענינים רבים אין חקירה לאדם עליהם מפני שלא יושגו, כאמרו [שמות ל"ג י"ט] לא תוכל לראות את פני ואמרו לא יראני האדם וחי. ולפי מה שנתעוררנו מדברי רבותינו ודברי הר"ם בענין החקירה והעיון, יש ג' חלוקות כפי סדר העולמות. וזה כי ענייני זה העולם התחתון נודע מדרכי העיון על השלמות במופתים אמתיים. אמנם עולים על הגלגלים ותכונות הגלגלים לא נודע ידיעה אמיתית כידיעת התחתונים, ואם נודעו בהם דברים רבים, יש כמה דברים בהם שלא יושגו. כבר באר זה הר"ם [מו"נ ח"ב פכ"ד] ואמר על צד מליצת השיר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם [תהלים קט"ו ט"ז]. אמנם עולים השכלים לא נודע כידיעת הגלגלים ר"ל אמתת עצמם, אמנם אמתת השכלים וכל שכן אמתת עצם ה' לא נודע לשום חי, ומפני זה במה שנשיג מבעלי החמר יש לנו לדבר כי ידיעתנו מקפח בהם, אמנם למעלה מאלו אין לנו רשות לדבר, כי לא יתואר ענינם בדבור, והעקר בו דבור האמת בלב, והוא לשער מציאותם לבד. וזה שאמרנו שאין לספר ולהרחיב הדבור רק בבעלי החמר, הוא שאמרו רבותינו בחגיגה פרק אין דורשין וכו' [חגיגה י"ג ע"א] רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך בלום פיך מלספר. וידוע הוא שעד הרקיע ההוא הם בעלי החמר.
ויש דברים שאין חקירה בהם כלל לאדם, והוא אמרם [שם משנה י"א ב'] כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואמרו [חגיגה שם] יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת"ל [דברים ד' ל"ב] למן היום אשר ברא אלקים אדם. יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך. אי לימים ראשונים יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה ת"ל [שם] מקצה השמים ועד קצה השמים מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. עוררו הנה במאמרם זה, שהחקירה בענין המציאות הוא לחקור אחר שנברא העולם אבל לא קודם שנברא העולם. וזה אמרו מה לפנים, אשר באורו מה היה קודם חדוש העולם [כ"ה ברש"י שם], שזה יהיה בחקירת עצם ה'. ואמרו מה לאחור, יהיה אחר שיפסד העולם אחר הפסדו לפי אמונתנו בחדוש [סנהדרין צ"ז ע"א, שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו']. ואמרו מה למעלה, מניעת החקירה בעצם השכלים, ויהיה אמרו מה למעלה מן הרקיע שעל ראשי החיות כמו שבארנו. ואמר מה למטה, מפני שאמר למעלה כאלו ניחס לרקיע מעלה ומטה. ור"ש [רש"י במשנה שם] באר מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע על מזרח מה לאחור למערב. וזה אינו נראה שהרי הקשו בתלמוד [חגיגה ט"ז ע"א] בשלמא מה למעלה מה לאחור לחיי אלא מה לפנים מאי דהוה הוה. נראה מזה שבאור לפנים הוא מקודם שנברא העולם.
ובענין החקירה במה שיש רשות לאדם לחקור, והוא בחכמת הטבע, גדרו רבותינו ואמרו [חגיגה י"א ע"ב] שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, ועשה רמז מן הכתוב באמרו [דברים ד' ל"ב] כי שאל נא יחיד שואל ואין שנים שואלים. ומן המבואר ממה שכתבנו למעלה שמעשה בראשית הוא עד השגת הרקיע שעל ראשי החיות, והוא חכמת הטבע כמו שבאר הר"ם [כ"כ הר"ם בפיהמ"ש לחגיגה שם], ודבר זה הוא שכולל מעשה בראשית עם הוית האור והוית הרקיע ובריאת המאורות וכל ענייני התחתונים. ומה שלמעלה מזה הוא הנקרא מעשה מרכבה, ואם בכלל המרכבה גם כן מעשה בראשית עקר ענינה והוראתה לדעת אמתת מציאות ה', והשרפים אשר ממעל. ועל דברים אלו הוא שאמר [חגיגה י"א ע"ב] שאין לך רשות לספר, הכונה בו להרחיב בספור, וכן אמרו [שם] שאין דורשין אותו ביחיד אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים, והתנו במסירת הפרקים שיהיה חכם ומבין מדעתו. ואמרו [שם י"ג ע"א] ג"כ אין מוסרין אותו אלא לאב ב"ד ומי שלבו דואג בקרבו. והכונה שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, באר הר"ם בפירוש המשנה כי ההמון אינם יכולים להבין אותם הענינים, ואין מתלמדין אלא אחד לאחד בקבלה, כי מעט מזער הם מה שישכילו מהם ההמון, וכשישמעם הטפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים האמת, והם האמת והנכון. ועל "מעשה מרכבה" כתב שאין דורשין אותו ליחיד לפי שיש שם ענינים יצטיירו בנפשות השלמים מבני אדם, ואם פרש אדם אותו כלשונו ודמם בדמיונו יתקשו ויצאו מן הכונה ע"כ.
כבר כתבנו הרמז שעשו רבותינו [חגיגה בגמ' שם] מענין מעשה בראשית שאין דורשין אותם בשנים כי שאל נא וכו'. ועל מעשה מרכבה שאין דורשין אותו ליחיד הוא שרמזו מדברי שלמה באמרו [שה"ש ד' י"א] דבש וחלב תחת לשונך. ואמרו [משלי כ"ז כ"ו] כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם. ואני תמה למה לא הביאו רמז מפסוק התורה בענין מעשה מרכבה שאין דורשין אותו ליחיד, כמו שעשו במעשה בראשית כי פסוק [דברים ד' ל"ט] וידעת היום לפני ענינו נראה שנאמר על חקירת ידיעת האלקות כמו שבארנו, ונאמר בו והשבות אל לבבך שהכונה בו שידע וישיב אל לבו, לבד מה שחכם מבין שיבין מדעתו. ואולי רבותינו רצו לרמוז האזהרה שאין דורשין אותו ליחיד, ורמז זה לא ימצא בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך, כי לא בא אלא לרמוז שדבר זה נודע בציור הלב. ואחר שרבותינו פירשו פסוק שאל נא על ענין מעשה בראשית שנראה שהדבר פשוט להם שהפסוק בא לענין חקירת מעשה בראשית, צריך שנבאר ענינו. והכונה אצלי כי משה רבינו ע"ה כאשר רצה לאמת להם מציאות ה' בענין מופתים ושישמעו לקול ה' ומצותיו, כאשר ראו ממופתיו מה שראו, אמר להם כי שאל נא לימים ראשונים, הכונה בו חקור בענין מעשה בראשית לדעת טבעם, ובמה שיש לך חקירה והוא למקצה השמים ועד קצה השמים הימצא בדברים אשר ראו עיניך שיהיה אפשר המצאו בטבע. והוא אמרו [שם פסוק ל"ג] השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו', שהכונה בו במה שראו מענין מתן תורה, וכן אמרו [שם ל"ד] או הנסה אלקים לבא וגו' במה שראו במופתי מצרים, וכאשר תשיג ותדע שדבר זה לא ימצא בטבע כמו שנודע מחכמת הטבע, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים ואין עוד [שם ל"ה], ולא תיחס אלקות לזולתו, לכן יש לך להאמין בשם יתעלה ולשמור מצותיו, ואמרו למן היום אשר ברא אלקים אדם אשר בו גבול החקירה כמו שבארנו יש בו הערה, שמיום שברא אלקים אדם לא נמצא כדבר הזה שהאמנת החדוש הוא אחד מהמופתים הגדולים ובו תלוי האמנת המופתים וההשגחה.
הנה נתבאר במה שכתבנו באיזה דבר ראוי שתהיה החקירה, והוא לדעת אמתת מציאות ה'. אמנם צריך להאמין באמונות המקובלות שלא יושגו במופתים וההשגחה אשר צריך שיאמנו בקבלה, וזו היא הדרך לדעת מצוה זו, ר"ל שבא בה פסוק אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', כי אמרו אנכי ה' אלקיך, הוא לדעת אמתת מציאותו אשר יתכן בו החקירה. ואמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. להאמין מופתיו והשגחתו כמו שראו אבותינו במצרים, וזה בקבלת אמת. אמנם סדר החקירה לדעת אמתת המציאות כן הוא תחלה החכמה הלמודית. ר"ל חכמת התכונה, אשר בה יודעו תכונות הגלגלים ותנועתם, ומתנועת הגלגלים ידוע הוית התחתונים שהיא חכמת הטבע, וכן מתנועת הגלגלים יודע עלתם ומניינם עד שיודע מהם עולם השכלים. ומעולם השכלים, יודע שיש עלה ראשונה סבת הכל, שמציאות עלות ועלולים אין תכלית למספרם שקר. גם נצטרך אל חכמות הטבע בעשותנו מופתים להרחיק הגשמות, וכל הפעלות מעצם ה' יתעלה. ודבר זה ידוע באמתת אמתיות, וכבר הרחיב באלו הענינים הר"ם מורה צדק בחלק השני מספר המורה [ראה מורה נבוכים ח"ב פתיחה ופ"א ופי"ב]. וכאן נשלם מה שכונתנו לבאר בענין מצוה זו ונתחיל בשנית.
דבור שני, לא יהיה לך אלקים אחרים וגו', לא תעשה לך פסל וגו', לא תשתחוה להם וגו', ועושה חסד לאלפים [שמות כ' ג'—ו'] וגו'. ידוע הוא כי בענין אמונת האלקות יש כתות חלוקות, כת אפיקורוס והוא מי שאומר שאין לעולם מנהיג. וכת אחרת מן הפלוסופים האומרים עזב ה' את הארץ, ר"ל שאין ה' משגיח בפרטים. ולמעין נצא מהערת אלו הכתות באה מצות אנכי ה' אלקיך, כי באמרו אנכי ה' אלקיך הורה שיש מצוי ראשון ממציא לכל הנמצאות [רמב"ן שמות כ' ב']. ובאמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הורה שהוא משגיח בפרטים. ויש כת אחרת תסכים עם שתי אלו הכתות, אבל תסכל ידיעת אמתת מציאותו והוא שתאמין בו איזה התגשמות. וכת אחרת תאמין השניות, והוא שאומרת שנותן הצורה איננו אותו שנותן החמר והם שני אלוקות, וכבר רמז מזה הר"ם בפי' המשנה בחולין [פ"א מ"א ומ"ב], ולהצילנו מאלו הדעות באה אלינו "מצות היחוד" אשר היודע והחוקר אמתת מציאות האלקות ויחודו כפי מה שיורה פסוק "שמע", כמו שבארנו במקומו [ספר מצוה המצוה השניה, וכה"ע שם] ידע יחודו ועשיתו הגמורה שאין מציאות כמציאותו. ויש כת אחרת תאמין בשם ית' אמונה אמתית אך תיחס קצת אדונות אל הגלגלים או אל השכלים הנפרדים על צד שהם אמצעים בינו לה' ית'. ועל דבר זה באה אזהרה זו, והוא אמרו, לא יהיה לך אלקי' אחרים על פני, שהכונה בו שלא לעלות במחשבה שיש שום מנהיג זולתי ה'. אמרו רבותינו במכילתא [הובא בסמ"ג ל"ת א'] על פני, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר, והכונה בזה שלא להאמין באמצעיים. ובאור "על פני" כמו וימת הרן על פני תרח אביו [בראשית י"א כ"ח] שהיה נמצא אתו וראה אותו. והנה הטעם אחר שאני אלו[ה]יך ואני נמצא תמיד בכל מקום ואני רואה מה שתעשה אין ראוי שתשתתף עמי אלקי' אחרים, ע"כ. ויש מי [רש"י שם, ועי' רמב"ן] שבאר אזהרת לא יהיה לך על המקים פסל וראיתו ממה שאמר במכילתא [מכילתא יתרו פ"ו] לא תעשה לך פסל העשוי מניין ת"ל לא יהיה לך. ואפשר שאזהרת לא יהיה, כולל הכל ובכלל מקיים הפסל לע"ז הוא, שלא יעלה במחשבה שיש אלוק זולתי ה'.
[ביאור עשרת הדברות] הנה כתבנו בפתיחתנו שכונתנו לחלוק זה החבור לשני חלקים, החלק הראשון נבאר בו עניני אמונות תורתנו, והחלק השני נבאר בו אישי המצות כלן. וזה החלק נחלק לשני חלקים החלק הראשון נבאר בו רמ"ח מצות עשה, והחלק השני נבאר בו שס"ה מצות לא תעשה. ובארנו החלק הראשון ברמ"ח מצות עשה. ועתה נבאר חלקי מצות לא תעשה שהם שס"ה וראינו לבאר בקצור עשרת הדברים בזה החלק מפני שהם שרשי התורה ועקריה.
ועם העיון יתבאר שכל המצות נכללים בעשרת הדברים, ונאמר בהגדה שתרי"ג אותיות יש מאנכי עד אשר לרעך רמז לתרי"ג מצות. וקצת מן החכמים בארו תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברים. ומה שהביאני לבאר עשרת הדברים בזה החלק, מפני שרוב הדברים שהם בעשרת הדברים הם אזהרה. ונאמר כי כבר נתבאר בכמה מאמרים כי שלמות התורה כשלמות העולם בכללו, ויש לה קדימת מעלה וסבה לעולם השפל, ר"ל למה שהוא תכלית עולם השפל, הוא האדם הנקרא עולם קטן [בר"ר פ"א ד']. ומפני זה מנו "התורה" מכלל הדברים שנבראו קודם שנברא העולם [פסחים נ"ד ע"ב]. ועל צד הרמז נאמר כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות כן יסודי התורה בעשרת הדברים [פסק"ר פכ"א]. וכתב האבן עזרא [שמות כ' ב' בסוף דבריו בשינויים] אנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה, והם ראשים כלליים אין למעלה מהם, והראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד והתשעה דברים כלם מקרים, וכלם נסמכים אל הראשון ונלוים אליו וממנו יבאו כי הוא כדמות האחד במספר העשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא כי הוא היסוד.
והנה זה הדבור הראשון שאמר ה' הנכבד יכלול כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם, אין מצוה עליו, וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, וכל מה שיעשהו לא יעשהו רק בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד ה', ע"כ. ואפשר שמה שאמר האבן עזרא הוא דעת רבותינו, באמרם [מכות כ"ד ע"א] תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני בא חבקוק והעמידן על אחת, שנ' [חבקוק ב' ד'] וצדיק באמונתו יחיה. ושם "צדיק" יאמר על האיש החפץ חיים והוא שהיישיר נפשו בחכמות ובדעות אמתיות, וזה כפי אחד מן הבאורים שהבאנו בפתיחתנו ובפסוק [משלי י"ח י'] מגדל עוז שם ה'. ואמר ובאמונתו רמז על אמונת ה' שהיא תכלית האמונה, והוא לבדו האמת אין אמת כאמתתו. ויהיה אמרו העמידן על אחת, שהיא תכלית הכל, כדרך שרמז הא"ע [שם] שמצות אנכי היא עצם הכל ואפשר שזאת כונת רבותינו במה שנאמר בהגדה [מכילתא יתרו פרשה ד', וערש"י לפנינו] שעשרת הדברים בדבור אחד נאמרו.
וכבר בארנו שדבור זה ר"ל, אנכי ה' אלקיך הוא אחת ממצות התורה בראש חלק שני במצוה ראשונה [ספר "מצוה" עשין א']. ובארנו מלת אנכי שהיא מלה מורה על הנמצא, ובארנו ג"כ אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ושם בארנו כי מי שירצה לעמוד על תכלית מצוה זו ושלמותה יצטרך להקדמות רבות מן החכמות מהם יודע אמתת מציאות ה'. ונביא כאן קצת מאותם הדברים יהיו הצעה למה שכונתנו לבאר הנה. ונאמר כי כבר כתבנו בהקדמתנו בחלק השני כי ראיות רבות יש מדברי התורה והנביאים ומאמרי רבותינו שידיעת ה' על דרך האמת בראיות מופתיות הוא העקר, אשר ההתחלה הצריכה לזה היא מלאכת ההגיון, כדי לדעת דרכי ההקש ועשיית המופת ועניני הנצוח וההטעאה. ומה שטענו החולקים על זה בקצת טענות מדברי רבותינו. אחת מהם אמרם כי רבותינו אסרו להתעסק במלאכה הזאת והביא ראיה מאמרם [ברכות כ"ח ע"ב] מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי החכמים. וכן אמרו [סוטה מ"ט ע"א, ב"ק פ"ב ע"ב] שאסרו חכמה יונית. ואומרים כי "חכמת הטבע" והאלוקות היא המיוחסת לחכמה יונית ואסורה. נאמר כי מה שאמרו רבותינו מנעו בניכם מן ההגיון, בארוהו קצת מהמפרשים שלא נאמר על מה שאנו קורין היום "הגיון" שהוא כלי לחכמות, אך כונו אל דרכי חידות הדיבור אין תועלת בו, והוא מפעל הבטלה כמו שבאר הר"ם בחכמה יונית כמו שאבאר. ואי (אי) אפשר מבלתי שנאמר שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון נאמר על החכמה המפורסמת לא יחלוק זה לכונתנו, כי כבר באר אחד מחכמי העיון כי אמרם בניכם ולא אמר עצמכם, והכונה בזה שמנע הלמוד בענינים ההם בתחלה, כי עקר התחלתנו בלמוד תורת ה' התמימה וידיעת מצותיה למען תהיה יראת ה' על פנינו תמיד, לפיכך מנע הלמוד בהגיון מן הבנים בתחלת למודם לפי שהיא מושכת לב בני האדם, כמו שתמצא מן האומות שיבלו כל ימיהם בחכמה ההיא, ואם יחנכו בה הנערים אפשר שיבא זה לבטול ידיעת התורה ומצותיה על האמת. וידוע הוא ג"כ שידיעת התורה ותלמודה צריך שיקדם לכל החכמות וכבר בארנו פעמים רבות, אבל מ"מ למוד החכמות צריך למי שירצה לדעת ולהשכיל את ה' על דרך האמת.
ומה שאמרנו שהחכמה יונית היא חכמת הטבע והאלוקות, הנה הם רחוקים מכונתנו. כי ידוע הוא כמו שהורנו הר"ם מורה צדק [הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י', פירוש המשניות לחגיגה פ"ב מ"א, מבוא למו"נ] שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת הטבע והאלקות, וחכמה זו איננה יונית, וחלילה שתתיחס רק לזרע קדש והיא חכמת משה והנביאים והמדברים ברוח הקודש, וזה יתבאר לאשר יתן לו ה' לב לדעת דברי תורה והנביאים. וכבר ידעת שרבותינו הקדושים קראו [סוכה כ"ח ע"א] דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויא דאביי ורבא. וכבר בארנו בפתיחתנו לחבור [ספר אמונה] שדבר גדול קראוהו מצד מעלתה. אמנם חכמה יונית באר הר"ם בפי' המשנה [סוטה פ"ט מי"ד] וז"ל ירצה בו חכמה יונית שהם יקראהו הרמזים אשר יהיו בדבור חכמה יונית. ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמריהם חידות כמו שהתבאר בגמ' ערובין [נ"ג ע"ב] והיו אצל היונים מיוחדים באומתם יאמרו בהם מה שירצו דמיון הרמז והחידה, ע"כ. ויורה לבאור הר"ם מה שאמרו רבותינו [סוטה שם] שהיתה הסבה באסור חכמה יונית מפני שלעז להם בחכמה יונית כענין ספור הדברים, ולא היה מקום בענין ההוא לדבר בענין החכמות ר"ל בחכמת הטבע והאלקות. ובירושלמי דפאה [ירוש' פאה פ"א ה"א] אמרו לפי הנמצא בקצת נסחאות שמותר ללמוד לבתו חכמה יונית, ואלו היתה חכמה יונית מה שאמרו לא יתירוה לנשים אם אסרו ללמוד לנשים תורה שבע"פ מפני שדעתן קלה [סוטה כ' ע"א] כל שכן חכמות אלו העיוניות.
ואחר שבארנו המאמרים שבהם יעזרו המדברים תועה על החכמות נכתוב הנה בקצור דעות הכתות שמצאנו בענין תלמוד תורתנו וקיום המצות, ואם כבר כתבנו בפתיחתנו מעט מזה [ספר אמונה עמ' ג'—ד'], ונאמר כי כאשר חקרנו לפי הנמצא בזמננו זה מצאנו בעניני תלמוד תורה ומצותיה. יש שלש כתות חלוקות. כת אחת אומרת קדוש יאמר לאיש שיעסוק בתורה שבכתב ובע"פ יומם ולילה, ומניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש, ומתפלל בלב שלם ובנפש חפצה בבטוי שפתים במלות בכונה ושישים כל מחשבת לבו בדבור ההוא, ובעלי זאת הכת מדקדקין בכל המצות בתכלית הדקדוק, ומענים את נפשם לעבודת ה' ולא יבקשו ולא יתורו אחר שום חכמה ומדע כדי למצא סבה או טעם מועיל לסבה, ובעיניהם רחוק מה' כל מי שיתן סבה למצוה ויאמתה על דרך החכמה ויאמרו שזה תורה שלא לשמה. אמנם תורה לשמה היא באשר ידרשו בספר תורת אלקים, במה שבאה הקבלה האמתית. בתורה שבע"פ, ויהיו עיניהם ולבם תמיד בחכמת התלמוד, ר"ל במשא ומתן התלמוד בקשיות ובתרוצין, למען יתבארו להם מאמרי התלמוד על נכון לבלתי ימצא בהם הפך או סתירה, וכן למען ידעו דיני המצות כפי הקבלה האמתית על נכון. וכן יתנו לבבם לדקדק מצות תורתנו תכלית הדקדוק ויקיימו אותן על צד שהם גזרת מלך, ויאמרו שזה הוא תורה לשמה. ועם קיום המצות ועסק התלמוד וק"ש ותפלה כפי הדרך שבארנו יאמרו שזו היא הדרך לדעת את ה', ויאמרו שמי שמאבד לילה אחד בכל ימיו בענין החכמה לדעת בראיות אמתיות שה' הוא אחד ושהוא נמצא, הוא חוטא ומפנה אל מדעתו, מפני שיבטל בעת ההוא מתלמוד תורה. וזה לפי כונתם נמשך למאמר רבותינו בירושלמי [פאה פ"א ה"א] ששאלו מהו שילמד אדם חכמה יונית ואמר ילמדנה בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ואנחנו יודעים כי מעלת זאת הכת גדולה, כאשר יתנו לבבם לעסוק בתורה שבע"פ יומם ולילה ויחקרו ויחפשו לדקדק, ולישב מאמרי רבותינו דברי אלקים חיים, הם אשר בארו תורת ה' על אמתתה, והם הם אשר העמידוה על מתכונתה. וכן נשבח ענינם כשידקדקו תכלית הדקדוק במצות, כי ידוע הוא בדרך חקירה עיונית שכל המצות ודקדוקיהן צריכות לשלמות האדם, וכבר הרחבנו בזה בבית שער.
אמנם יש מבעלי זאת הכת שיביאם מעט עיונם שלא יאמינו באלקות על אמתתה, אבל ייחסו אל האלקות כלים גשמיים וקצת תארים והפעליות, והם קרובים ממי שנ' בהם [ירמיה י"ב ב'] קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ואם בזאת הכת יש אנשים שיאמרו שה' נמצא ואינו בעל גשם ושהוא אחד כבר בארנו בפתיחתנו [ספר אמונה בהקדמה] שתגדל מעלת היודע והמשיג במחשבה ועיון על דרך החכמות בידיעת אמיתת המציאות על מעלת איש תמים וישר עם חזקת אמונתו בה' כפי הדרך שבארנו. אבל אין ספק שבעלי זאת הכת המאמינים בקבלה כפי זה הדרך שאמרנו, עומדים על פתח בית אלקים, ואיננו רחוק ששכר קיום המצות ועיונם יפתחו להם שערי צדק ידברו אמת בלבבם, גם אם לא ישתדלו בחכמות העיוניות. ואמונתנו בזה גם כן כי העוסקים בתורה ובמצות וכל כונותיהם ומעשיהם לשם שמים, שכרם הרבה מאד בעולם הזה ובעולם הבא יזכו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, אמנם אותן הנמצאים בזאת הכת שיאמינו כל הפסוקים שבאו בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רבותינו הקדושים כפשטן וכל נמנע יהיה אצלם אפשר, יהיה הנמנע ההוא מעלה בחק ה' או לא יהיה, וכל פסוק או מאמר שפשוטן מורה גשמות או הפעלות בה' יבינום כפשטן, וכל מאמין הפך כונתם הוא בעיניהם מין וכופר בתורה, אין ספק היותם רעים מקצת עע"ז, שאלו מאמינים בה' חלוף מה שהוא, וכאשר יחשבו לעבוד אותו ולקיים מצותיו הם עומדים זולתן וענשם גדול כעונש עע"ז, בסודם אל תבוא נפשנו ובקהלם אל תחד כבודנו.
וכת אחרת אומרת קדוש הוא לאלקיו האיש החפץ חיי נפשו, שישים כל השתדלותו בחכמות עיוניות, וקצת מבעלי זאת הכת לא יאמינו כי אם מה שיתאמת להם בדרך ראיה מופתית, לא יאמינו וירחיקו דברי חכמים, ומלעיבים על קצת דבריהם, ודקדוקם בענין המצות יהרסו קצת מעקרי הדת שלא יאמינו שיגמול ה' טוב למקיימי המצות, ולא יענוש לאשר הפרו ברית התורה והמצות, וזה הביאם למיעוט האמנתם בהשגחה הנמשכת אחר הדת, אך יאמין זה כפי הנמשך מדעות הפלוסופים כמו שבארנו בעמוד ההשגחה [שם העמוד השלישי הפרק השלישי]. והמדקדקים במצות כפי דקדוקי רבותינו הם בעיניהם יגעים לריק, וכל שכן אותם אשר יתנו לבבם לחקור ולדרוש בענין התלמוד לבא על אמתתו. והחשובים שבזאת הכת יאמרו ידענו והשגנו כי תורת ה' תמימה וישרה, והיא המנהגת האדם ביושר להשלים נפשו, אך די בזה שיודעו דרכי עשיית המצות בדרך קבלה לא נחוש לענפי' ההם לחקור עליהם, ואלה הם חכמים בעיניהם, ועם העיון האמתי יתבאר שהם רחוקים מן האמת, כי בקיום המצות ודקדוקיהם עם באור רבותינו הקדושים אשר לא יודע על דרך האמת כי אם בחקירה וחפוש תתברר תורת ה', ויודעו כונות המצות על דרך האמת, ואז יעשה אותם האדם וחי בהם.
ויש אנשים בזאת הכת מקילין בהרבה מצות התורה, ויאמרו שהם ידעו את ה' בלתי עשות המצות, ושהם מאמינים בתורת משה רבינו עם ידיעת סודותיה וכונותיה ע"ד עיון פלוסופי והאותות והמופתים, וענין ההשגחה ושאר הדברים שבארנו בחלק ראשון לא יאמינום כפשטן, גם בדרך רחוקה יבארו הענין ההוא בעיון פלוסופי למען כחש בעניני האמונות שהן יסוד תורתנו, ואלה הם ללא תורה כאשר לא יאמינו מופתים והשגחה וגמול ועונש, ולא יקיימו המצות, ולא ידקדקו בהן דקדוק רב, ועל כיוצא באלו נאמר [יומא ע"ב ע"ב] לא זכה נעשית לו סם המות. ואמ' בויקרא רבה [פ"א י"א בשינויים] דו פרצופין נתנה תורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם הה"ד [הושע י"ד י'] כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. והכונה באומות העולם, כל אותן המציירים ספורי התורה ומצותיה שמים חשך לאור ואור לחושך, סוף דבר כת זו כלה או רבה נוטה לצד מינות ואין להם חלק עם נחלת עבדי ה' וצדקתם.
וכת אחת אומרת [ישעיה ו' ג'] קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, זה כל האדם אשר בשבילו נברא כל העולם, והוא האיש ירא ה' במצותיו חפץ מאד ויעסוק בתורה שבכתב ושבעל פה, וידקדק בהם דקדוק רב כדי שידע המצות על אמתתן עם דקדוקי רבותינו הקדושים, וקורא ק"ש כפי המכוון ממנה, ומתפלל בכונת הלב כפי המכוון בענין התפלה, ומאמין באמונות תורתנו בחדוש העולם ובמופתים ובתורה מן השמים וגמול ועונש ומאמין שהשגחת ה' דבקה במי שהוא דבק בה', כמו שנתבאר בתורה האמתית למי שיבינה על דרך האמת, ולמען יתאמת לו מציאות האלוק', ויחודו יעיין בחכמות העיוניות, אמנם לבו חזק באמונת התורה בחדוש ומופתים והשגחה וגמול וענש, וכל אשר יוסיף שלמות בחכמה יאמין בדברים אלו שאמרנו, ונוסף עוד לדקדק במצות דקדוק רב לפי אמונתנו הקודמת שה' נתנם ומאשר עוד השיג אמתתן ומעלתם בדרך העיון. וזאת הכת היא כת הנביאים והחכמים אשר ידעו את ה' ועבדוהו בלב שלם ובנפש חפצה, ועל דבר זה הזהיר דוד את שלמה בנו ואמ' [דהי"א כ"ח ט'] ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. והחשובים מזאת הכת הם שידקדקו במצות תכלית הדקדוק ולא ימצאם שכחה ולא שגגה ויתפללו אליו בכונה רצויה, מפני שנודעה להם ידיעה אמתית אמונת מציאות ה' ואחדותו. אמרו דע את אלקי אביך, על הידיעה האמתית בחקירת המציאות, למען התאמת מציאות האלקות ויחודו. ואמרו ועבדהו בלב שלם, ידוע הוא כי עבודת ה' היא בקיום תורתו ומצותיו וענין התפלה והנחת תפילין וכיוצא בהם מן המצות האלקיות המעוררות לדעת ה', ואמרו בלב שלם ובנפש חפצה, כי שלמות הלב וחפץ הנפש הוא כאשר ישיג אמתתם, ואמרו כי כל לבבות דורש ה', רמז אל ההשגחה האישית באדם לפי כשרון מעשיו ושלמות שכלו. ומי שירצה להיות מזאת הכת היא כת הצדיקים ילכו בדרכי ה' הישרים, צריך שיהיה תחלה לבבו נכון להאמין באלוק אמונה נמשכת אחר קבלה האמתית שהוא אחד, ושאיננו גוף, ויאמין בחדוש ובמופתים והשגחה וגמול וענש, ויעסוק בתורה עסק רב בדרך חקירה ויחפש חפוש רב בדברי החכמים מבארי התורה למען ידע המצות וידקדק בהן דקדוק רב, וכאשר ימצא רוחו נכונה ולבו חזק בתורה ובמצות אז יכנס בפרדס החכמה ויאכל מפרי מגדיו. ומצאתי כתוב בשם חכם אחד בעת העוסק בדת לבד בדברי חלום בפילוסופיא לבד תעשה מן האמונה מבין שתיהן חכמה אלקית, וידוע הוא כי תורתנו היא המורכבת משתיהן. כבר כתבנו שבכלל עשרת הדברים תרי"ג מצות, ומה שכולל דבור זה מענין המצות כגון מצות ת"ת וק"ש ותפלה ואהבת החכמים וההדבקות בהם וכל הקרבנות וכל מצות הכהנים ותפילין ומזוזה וכל המצות שבאו להערה להשיג השם ית' לפי מה שבכח האדם להשיג.
כאשר תתבונן בסדר עשרת הדברים תמצא שהג' דברות הראשונות באו לשלמות הנפש הקודם במעלה ואחר לשמירת הגוף ואחר לשמירת הממון. ותמצא בעניני עשרת הדברות מה שכוללים ממה שצריך אל האדם להשלימו במחשבה בדבור ובמעשה. כתב הא"ע [שמות כ', י"ד] אמר אחד מחכמי הדור ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים שהם עקרי כל מספר, וככה אלה תשעה דברים, והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה, שהוא כנגד ה' הנכבד המדבר, באשר הוא האחד במספר עשרה. והנה הדבור השני שהוא לא יהי' לך כנגד גלגל העליון שהוא מוליך הגלגלים ממזרח למערב בכ"ד שעות. ואמר כנגדו לא יהא לך אלקים אחרים, להודיע כי בכח ה' ירוצון הגלגלים, כי רבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאינו גוף. ודבור השלישי שהוא לא תשא כנגד גלגל המזלות ששם כל [השבעה] צבא השמים חוץ מהמשרתים, ושהוא מקיף כל הגופות ובצורותיו שהם שמונה וארבעים ונראה כח השם לעין. ויש מקומות בזה הגלגל [שיש] שם כוכבים רבים, ומקומות אין שם כוכב ואין יכלת באדם לדעת זה הסוד. ורבים חסרי דעת חשבו כי לשוא נבראו אלו הצורות על זה המתכונת. ודבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתאי, כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום בשבוע ידוע שבו יראה כחו והוא בעל השעה הראשונה ביום. וכן מי שהוא בעל הראשונה בלילה, ואומר' כי שבתי ומאדים כוכבים מזיקים. ומי שיחל בו מלאכה או מתחיל ללכת בדרך בא' מהם כשהם מושלים יבא לידי נזק על כן אמרו קדמוננו [פסחים קי"ב ע"א] שנתן רשות בלילי רביעיות ובלילי שבתות, והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלה שני המזיקים בהם רק ביום הזה. על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת שמים לבדו. והדבור החמשי שהוא כבד כנגד גלגל צדק, שהוא יורה על שלום צדק וחסד ולשלם שכר ולכבד למי שהוא חייב. והדבור הששי שהוא לא תרצח כנגד גלגל מאדים שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקת בין חכמי המזלות אם נגה למעלה מהשמש או למטה ממנו. וחכמי הודו הביאו כדמות ראיות כי נוגה למעלה. והדבור השביעי שהוא לא תנאף, כנגד גלגל נוגה שתולדתה להורות על כל משכב וזנות. והדבור השמיני שהוא לא תגנוב, כנגד גלגל השמש שהוא יורה על אונס ולהסיר כח כל משרת שיתחבר עמה שלא יראה אורו בעבורה. והנה הדבור התשיעי שהוא לא תענה כנגד כוכב חמה כי הוא יורה על הלשון. והנה הדבור העשירי שהוא לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה שהוא השפל מכל הגלגלים ויורה על החמוד והתאוה, ע"כ.
